Baby,It's a wild world

בלי לשים לב אני כבר תקופת מה בזמן האחרון לגמרי עושה חשבון נפש עמוק עם עצמי...
אני חושבת שלא סתם החגים האלה נפלו על תחילת הסתיו... סתיו תמיד נותן תחושה אפרורית וגורם למחשבות וחשבונות עצמיים.
הרי איך אפשר שלא? כל הקיץ היה חם, מהביל... חם מכדי לחשוב אפילו.
היה מקום רק להנאה... ללכת להתקרר בים ולתפוס קצת צבע, לצאת להתחכך באנשים ותגידו מה שתגידו כל החום והלחות זה נותן סוג של תחושה סקסית.
ופתאום בום, גשם.
משום מקום, זה נגמר.
וישר עולות המחשבות.... מזג האוויר מתקרר ואיתו המזג האישי.

מה עשיתי לא בסדר.. השנה, והרבה אחורה לפניה..
כל הטעויות פתאום צפות וזורות מלח על הפצעים שלמרות השנים עוד טרם הגלידו.
ומה עכשיו לא בסדר.. איפה עכשיו אני טועה?
מה קורה עכשיו שאולי אצטער עליו בעתיד?
איך אפשר למנוע את זה?
מה האפשרויות?
מה העדיפויות?
מה הרצונות?
ומרוב כל המחשבות אני רק נשארת יותר ויותר מבולבלת.

קשה לשחרר את העבר, הוא תמיד רודף אותי... בכל אשר אפנה, יש משהו שמזכיר לי..
ואיפה השנים שהיה לי אבא
ואיפה השנים שהייתי ילדה טובה, למדתי, הקשבתי לאמא
ואיפה אני הלכתי שם לאיבוד בין לבין
ומה אני רוצה מעצמי עכשיו והלאה?
בחיי שלפעמים אני ממש מופתעת מכמות המחשבות שמוח אחד יכול לקלוט בשניה אחת!!

ולמה כל כך קשה לי עם עצמי
למה אני כל כך שונאת להיות לבד?
הרי אם אני לא אוהב את עצמי, לא אוכל גם לעולם להבין ולקבל אהבה של אחרים אלי...
אבל איך אני יכולה לאהוב את עצמי אחרי כל הטעויות, כל האכזבות, כל השטויות, כל הזמן שבזבזתי לעצמי..הויתורים העצמיים, הרחמים העצמיים..

אוף, קשה, קשה...