חזרתי עכשיו ממסיבת גיוס של אחת החברות הכי טובות שלי.. (חברה הכי טובה, זה רק כינוי.. זה לא באמת, כבר מזמן לא.) היו שם כל החברים מהבי"ס פה בפרדס חנה, אנשים שהעברתי איתם כמה שנים בחטיבת ביניים וחלק מהתיכון..
הרגשתי כל כך לא קשורה. מזל שחברה הכי טובה שלי לשעבר הייתה שם..
אני מתחילה לקלוט כמה שאני חסרת שורשים. חסרת חיבור למקום אחד.
אני כמו איזה בדואית... כל הזמן בנדידות. אין לי את המקום שלי, אין לי בית, אין לי חברים, אין לי כלום חוץ ממני. ואפילו זה לא בטוח..
בקיצור- היציבות, הבטחון הביתי, החברים שתמיד היו ויהיו שם - כל זה רחוק ממני שנות אור.
לעומת זאת, אולי זה יתרון.. אני הרי לא באמת צריכה את כל זה אם ויתרתי על זה כל כך הרבה פעמים.. זה גם נוח. אני הרי אוהבת את כל השינויים והתזוזות בחיים והכל.. אז אולי זה טוב.
אני פשוט חושבת שיום אחד אני אשאר לבד.
לא באמת לבד.. פשוט כשאין אנשים שנמצאים איתך לאורך הזמן זה יוצר קשרים קצת שטחיים. כי הרי אני אף פעם לא אצליח לספר למישהו את כל החוויות שלי. גם אם אספר זה יהיה סתם יבש, לא כמו להיות שם.
לא יודעת. אולי כל זה בכלל סתמי. חברים, הרי לא באמת יש דבר כזה.
אני יודעת שיש לי חברה אחת אמיתית שתמיד מוכנה לעמוד לצידי ולעזור לי, וזו החברה הכי טובה שלי מאילת.. ואפילו היא, יש לה את האינטרסים שלה..
ואולי, אולי הכל נובע מהפנימיות שלי. אני בעצמי לא כזאת חברה טובה לפעמים...
כנראה שככה זה פשוט.. ככה בנוי העולם. אדם לאדם זאב.. וכבשה לכבשה עושה רע.
עוד שיעור לחיים. שנלמד שוב ושוב..
אז כנראה שזה שיעור חשוב 😄
לילה טוב...
******
כשאת כאן אני שלך
כשאת איתי לבי איתך
ומרחוק
זה פשוט כמו חוק
אני שוכחת איך איתך לצחוק
איך איתך לבכות
איך ללכת מכות
איך אותך לאהוב ללא גבולות
כי כשאת כאן אני זוכרת
ומרחוק,
זה פשוט כמו חוק
לשכוח אותך אני בוחרת
בלילות נוחרת
וחולמת על אחרת.
כשאת רחוקה זה שוב לא בא
את ממש כמוני משתנה
מקצה לקצה
אם נרצה או לא נרצה
כשאוהבים מרחוק
זה הופך להיות חוק
שוכחים לצחוק
ואני אותך אוהבת, לנצח וללא גבולות
אבל רק כשאת כאן.
לפני 17 שנים. 12 באוגוסט 2006 בשעה 22:40
