תשמח, תגיד לה טוב לי איתך....
בואי, תסתכלי מהחלון, אין שום עננים היום..
השקט אצילי היום, השמש משקר נכון.
היא תשמח...
תשמח כי אני רק עכשיו מבין כמה טוב היה איתה..
ואל תכעס אם היא תקבל ממישהו פרח עם מכתב
חרוט בכתב ידי
עכשיו אולי תבין, כמה טוב לך איתה.
ותשמח.
(תשמח- אריק ברמן)
עכשיו תגידו לי אתם, איך זה שאנחנו תמיד מעריכים דברים הרבה יותר רק אחרי שאנחנו מאבדים אותם?
איך זה, שבשביל לאהוב צריך קודם קצת לשנוא לפעמים?
לפעמים בשביל להתחבר, צריך להתנתק.
בשביל להתפתח ולהתקדם, צריך לקחת חצי צעד אחורה קודם כל.
וכדי ששני אנשים יוכלו להיות זוג, הם צריכים ללמוד להיות הם עצמם ביחידות קודם כל.
אז עכשיו אני יודעת שהצעד שעשיתי היה נכון.... גם אם פוגע.
ועכשיו, לשכב לידו במיטה ולעשות לו נעים בגב זה פתאום נראה לי כמו פריבילגיה.
לא צריכה שהוא יעשה לי נעים בגב, כי אני מתענגת על הזכות הזו לגעת בו.
מתרגשת מכל רגע שהוא באמת קרוב אלי....
להרגיש שוב את החיבוק שלו, את הנשיקות שלו, את המגע של העור שלו מתחת לידיי..
חום גופו שמחמם אותי וחוזר אליו ממני...
להקשיב לנחירות שלו כשהוא נרדם..
לצפות לשובו, בביתו.
לשבת לידו במטבח ולראות אותו אוכל ולדבר איתו..
זה כל הדברים הכי קטנים... שעם הזמן לוקחים כמובן מאליו.
אלה הם הדברים שאנחנו הכי מתגעגעים אליהם בזמנים של ניתוק וריחוק..
אז, למה לא להשתדל להעריך אותם כל הזמן?
למה לא לזכור, שהבנאדם הזה שאיתך עכשיו... אולי מחר הוא כבר לא יהיה.
אז למה שלא נעניק אחד לשני עכשיו, היום, כרגע ובכל רגע שאנחנו יחד, את כל מה שיש לנו להעניק אחד לשני. רק כדי להעריך יותר. להרגיש יותר טוב, ופשוט להרגיש יותר.
סופסוף אני הבנתי למה אומרים שטוב להתגעגע. זה יוצר פחות קבלה כמובן מאליו אחד של השני.
ואני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מאמינה שאפשר למצוא את האיש הזה. זה שאוהבים, שרוצים להיות איתו, להעריך אותו, להעניק לו כל מה שיכולים ויותר.
לפני 17 שנים. 1 בדצמבר 2006 בשעה 18:26
