דנג'ן... שתייה מרובה... פופרס... אגאדיר עם מנטרה, תהום ופלאשבק...
הקאה בשירותים בשושו...
ושיחה קולחת על האם מנטרה ופלאשבק מתאימים.. או משהו כזה. לא ממש התעניינתי.
בדרך חזרה, היות והייתי די מעולפת למחצה, השילוב של האויר הקריר בפניי ומחשבות של סוטול כבד הובילו אותי להבנה מאוד עמוקה של עצמי, של חיי ועוד כמה דברים מעניינים.
אז בעצם, איך שגלגל מתהפך לו.... ובכן, לפעמים אנחנו הפוגעים, ולפעמים אנחנו הנפגעים.
לפעמים אנחנו סתם יושבים בצד.
אני יודעת עכשיו, יותר טוב מאי פעם, שעשיתי טעות. וזו אחת מהטעויות האלה שאין לתקנה.
יש טעויות שאפשר לתקן.. ויש טעויות שמשלמים עליהן במחיר כבד.
מחיר הכאב, מחיר האהבה, מחיר הגעגוע, ומחיר החופש של הלב..
כמובן, איך לא, מחיר האכזבה.
אכזבה מעצמי בעיקר, על כל הויתורים הרבים שויתרתי לעצמי במשך שנות חיי הקצרות יחסית.
אכזבה מעצמי על אי שליטה בעצמי, על אי שליטה באופי המטורלל שלי.
על פגיעה בבנאדם יקר, שלא הגיע לו פגיעה כזו.
אדם שרק היום אני מבינה באמת עד כמה הוא היה היחיד שבאמת היה לו אכפת. כמה שהוא היחיד שבאמת אהב. אהב אותי. את מי שאני, ואת איך שאני למרות כל החרא שלי.
פשוט אהב.
ואני זרקתי אותו מליוני פעמים לאלף עזעזאלים... ופגעתי בו, ועשיתי לו כל כך הרבה דברים רעים, שרק על זה מגיע לי ללכת לגיהנום.
ידעתי שהוא אוהב אותי מכל הלב והנשמה, לכן אף פעם לא תיארתי לעצמי שיעזוב באמת..
שיתנתק ממני. לא האמנתי שיוכל.
אבל אוי, הוא הרבה יותר חזק ממני. הוא הצליח, ועוד איך..
אבל אני, נשארתי עם הטעם המר של האכזבה. עם הגעגוע שעד היום לא הבנתי מה הוא באמת..
אני נשארתי עם הבומרנג.... שלא חזר לידיי, אלא עף ישר אל תוך צווארי.. בחיתוך ישיר.
ממש כמו בסידרה של זינה הנסיכה הלוחמת.
והנה אני, כמו שהוא אמר בעצם... תמיד לבד.
עם המחשבות שלי, עם התהיות שלי, עם השטויות שלי. עם החוסר יכולת להסתכל במראה ולהרגיש אמיתית, ושלמה.
ועם הנחירות של... וול, לא של מי שהן צריכות להיות ככל הנראה.
כמו שאומרים - יו כן נוור נואו וור יו אר גויינ אנטיל יו גט דר.
אבל אח"כ יכול להיות שמאוחר מדי לחזור אחורה.
אז אני הולכת לישון, או סתם לשכב במיטה ולבהות בתוך התקרה שכנראה בוהה בי בחזרה וחושבת לעצמה "גאד, איזה מטומטמת היא .. "
אבל, סה"כ, היה ממש כיף היום או משהו.
לפני 17 שנים. 2 בדצמבר 2006 בשעה 4:29
