זהירות, פוסט עמוק, פילוסופי, לא מובן ומלא ביאוש לפניכם. ראו הוזהרתם.
תיהיי כנה עם עצמך. אישתי אמרה..
אז הנה אני, מנסה להיות כנה עם עצמי. במקום ללכת לפסיכולוג, אני מנסה לסדר את המחשבות בבלוג. זה עוזר בד"כ.
אז מה אני רוצה בעצם? אני פוחדת להיות לבד. לא רוצה להיות לבד... לא אוהבת להרגיש בדידות, לא אוהבת להרגיש שאין שם אף אחד שמתגעגע אלי ורוצה אותי לידו. שאין שם אף אחד שאוהב אותי.. בעיקר, שאין לי על מי לחשוב, למי להתגעגע, את מי לאהוב.
אבל פעם, לפני הקשר עם הפסיכופט אני בעצם אהבתי להיות לבד.. ממש נהניתי מזה.
הרי חופשי זה לגמרי לבד.
אבל אולי הבעיה היא בעצם שיש לי יותר מדי חופש. שמתי לב שכמה שיותר כובלים אותי וכמה שפחות אפשרויות נותנים לי, ככה יותר נוח לי בעצם.
החופש מבלבל. אני לא ממש שולטת על עצמי. הרי בנאדם, בשביל לחיות את החיים שלו כמו שהוא רוצה וכדי לכוון את עצמו נכון הוא צריך להיות בעצם דום של עצמו וגם סאב של עצמו.
לדעת להחליט החלטה, לצוות משהו על עצמו, וגם לציית.
להחליט וגם לבצע. לא רק לחשוב על זה בתאוריה כמוני...
לא סתם להגיד "אוקיי מעכשיו אני עושה ככה ולא עושה ככה" ואז ברגע שזה מגיע לרגע האמת אני פשוט אומרת טוב נו אבל ממש בא לי עכשיו ככה וככה אז לא נורא.
זו וותרנות. ואני מאוד מוותרת לעצמי, הרבה יותר ממה שצריך.
בקשרים זוגיים בעצם, שוב אני נתקלת בבעיה מסוג כזה כנראה.. הרי, מניסיון קודם שלי, כמה שיותר אני נמצאת עם הבנאדם וכמה שיש לי פחות מחזרים אז בעצם אני מתרכזת במה שיש לי ולא מתבלבלת ולא מתחילה לפזול לצדדים וטוב לי הרבה יותר. אני פשוט מעריכה יותר את מה שיש. רואה את היתרונות במקום להתמקד בחסרונות.
עכשיו כמובן שאי אפשר לסגור אותי באיזה חדר בלי מחשב ובלי קשר לעולם החיצוני ככה שלא יהיו לי מחזרים ולא יתחילו איתי אנשים ולא ייעצו לי עצות וכו'..
אבל כן אפשר להחזיק אותי קצר. ממש להיות דומסוכן איתי, גם כשזה נראה כאילו זה רע לי, הרי שבסופו של דבר זה טוב.
למשל, עם המאסטר, כשגרתי אצלו הכל היה טוב ויפה. ניהייתי ממש סאבית מיום ליום.
נכון שלא הכל היה מושלם, אבל אין דבר כזה מושלם. ובעצם גם אז, היה לי די הרבה מאוד חופש. היו לי את כל האפשרויות בעצם... אבל עדיין, הייתי איתו וגרתי איתו והיה לי הרבה יותר קל להתמקד בו ובקשר שלי איתו.
ברגע שאמא שלי שברה את הרגל ונאלצתי לחזור לבית שלה, בעצם ידעתי מראש שכל הקשר יתפקשש. כבר אחרי שבוע אחד הצייתנות שלי ירדה, העצלנות והאנוכיות עלתה.
זה משהו בלתי נמנע... ברגע שיש מרחק כזה, בעיקר בתחילת קשר, במקרה שלי, נוצרת בעיה של יותר מדי חופש. אני בשעמום שלי מתחילה לבחון כל דבר, לראות את הדברים הלא טובים שיש... ודי לשכוח מהדברים הטובים.
ממש כאילו כל ההתקדמות הסאבית שעשיתי בחודש ירדה לטימיון בשבוע.
זה בעיקרון דפוק. כי זה אומר שאני צריכה בעצם מישהו שממש ישלול ממני את החופש שלי. שאני אהיה כל הזמן איתו, ברשותו, אגלה לו את כל מחשבותיי, גם הכמוסות, שיהיה מעורב אפילו בקשרים שלי עם אנשים אחרים. שיגביל אותי מהרבה בחינות.
גם כשזה נראה רע, גם כשאני לא ממש רוצה. להתעלם מהרצון שלי, פשוט לדעת לשלוט בי בצורה מלאה. כמו שאמא מגדלת תינוק... והוא רוצה שוקולד אבל היא דוחפת לו פירות, כי זה בריא.. והוא לא אוהב את זה, אבל זה טוב בשבילו. ואח"כ הוא בעצם מודה לה על זה כי הוא בריא ולא כולו חולה וזה...וגם בטח פחות שמן מאשר אם הוא היה אוכל שוקולד.. אבל לא משנה. העיניין הוא שלשלוט ככה במישהו זה מאוד קשה... זו שליטה טוטאלית.
בעצם יש לזה יתרונות מבחינת השולט כי אני באמת אהיה שלו לגמרי.... ויש לו שליטה מלאה עלי ועל חיי. מבחינתי- הוא עוזר לי.. מקל עלי אפילו.. במקום שאני אתבלבל ולא אדע מה אני רוצה מעצמי ומה טוב לי ומה לא, מישהו יחליט על זה במקומי.
הקטע הוא, שאנשים בד"כ רוצים שהבנזוג שלהם יהיה איתם מרצון... ולא כי הם מחזיקים אותו בכוח ע"י שליטה. ככה נראה לי לפחות... אז כאילו, לא בטוח שיש מישהו כזה שירצה באמת לשלוט בי ככה. חוצמזה, זה מלא עבודה והתעסקות עם השטויות שלי.
ו.. מצד אחר, זה די מונע ממני את זכות הבחירה החופשית. אז כאילו, איך אני אדע בעצמי בסופו של דבר להחליט? הרי לא אוכל להיות תלויה באחרים כל חיי.
לכן, אני חושבת שזה רק זמני. ז"א בתחילת הקשר יש שליטה מלאה, ולאט לאט היא יורדת אחרי שאני כבר "מאולפת" כאילו.
הקטע הוא שיש לי את הצד שאוהב לשלוט, יש לי את הכמיהה לשלוט. אבל האמת שכרגע זה יותר בקטע של להכאיב פיזית, כי מנטלית אני לא יודעת לשלוט. הרי איך אפשר לשלוט על אחרים אם לא שולטים על עצמנו קודם כל? זה לא בא ממקום נכון לדעתי.
כנראה שקודם אני צריכה ללמוד להשלט ואולי רק אז, כשאצליח לשלוט גם על עצמי, אז אולי אוכל להגיע למקום של שליטה על אחרים.
או שאולי אני בכלל פשוט צריכה להיות לבד כרגע.. כי אחרי הכל, אני בריבאונד רציני... כפול הייתי אומרת אפילו. איך שנפרדתי מהפסיכופט, שהיה הקשר הכי רציני והכי ארוך והכי אוהב שהיה לי בחיי, ישר נכנסתי לקשר אם המאסטר. ואז בעצם לא ממש התמודדתי עם הפרידה מפסיכופט, אלא הדחקתי והעתקתי את הרגשות ישר למאסטר. תוך כדי אני גם פיתחתי רגשות למאסטר, ונקשרתי אליו.
עכשיו, שגם עם המאסטר זה נגמר... אז זה להתמודד עם שתי פרידות מאנשים שמאוד חשובים לי. בו זמנית.
אני לא יודעת להתמודד עם אחת, אז עם שתיים יחד!?
בנוסף לזה כמובן יש עוד אנשים מהצד.. כי טפו טפו טפו מחזרים לא חסר לי. אז שוב, זה עיניין של להחליט באמת מה אני צריכה בינתיים. לבד? אז זה אומר לדחות את כולם ולהתמודד עם שתי פרידות לא קלות והכל לבד. להתמודד עם רגשות, להחליט החלטות ולבצע, להתמודד עם בדידות. ובעצם אני לא יודעת בכלל איך לעשות את זה..
או למצוא מישהו אחר? ואז שוב אני בורחת מהתמודדות, ושוב יכולות להווצר לי בעיות גם בקשר הבא, וככה אני בעצם נכנסת ללופ כזה שאלוהים יודע איך יוצאים מזה בכלל.
אבל, יכול להיות שדווקא יבוא איזה בנאדם שיעשה לי טוב, שיהיה לי טוב איתו, יעזור לי תוך כדי להתמודד גם... יסכים לסבול את השטויות שלי ויעזור לי לסדר אותן ככה שלא יהיו סיבוכים מיותרים. או אז יכול לצמוח מזה משהו חדש, משהו מדהים...
אבל לכי תמצאי עכשיו מישהו כזה. צריך להיות עשוי מברזל כדי להתמודד עם השטויות שלי.
אפילו לאהוב אותי הכי בעולם זה לא מספיק. עובדה.
זה כאילו אני צריכה שולט, שישלוט בי טוטאלית, אבל מצד שני אני ארגיש שהוא באמת באמת אוהב אותי. שהוא מעריץ אותי, שהוא מטורף עלי. שהוא עצמו מוכן לעשות הכל למעני, למען הקשר שלנו.
חוצמזה, אני ממש צריכה שירדו לי. חח זה נשמע טיפשי, אבל זה אחד הדברים שהכי מדליקים אותי, שאני הכי אוהבת, שברגע שעושים את זה כמו שצריך אני גומרת כמו שאני לא גומרת אפילו עם עצמי. ולהיות עם מי שלא אוהב לרדת- זה בעיה בשבילי אם כך.
טוב, אז העליתי ת'דברים על הכתב.. אבל זה לא ממש פתר לי כלום.
אני עדיין לא יודעת מה אני צריכה. ז"א אני יודעת בערך, אבל מאיפה אני מביאה עכשיו בנאדם שיתאים לכל זה?? וגם שירצה אותי מספיק וגם שידע לעשות את כל זה כמו שצריך.
אולי אני פשוט צריכה ללמד את עצמי לעשות הכל. ללמוד לשלוט בעצמי.
אבל אני לא יודעת. לא יודעת מאיפה להתחיל... לא רואה את עצמי מצליחה גם, כי פשוט אין לי מושג איך!
בקיצור.... זה לא עזר, אני אבודה.
ילדה אבודה שצריכה שמישהו יאהב אותה, ירד לה, ויציל אותה מעצמה.
מה הפלא שניסיתי להתאבד?? זה כל כך הרבה יותר קל כשלא חיים! חח
לפני 17 שנים. 8 בדצמבר 2006 בשעה 13:46
