שוב גרמתי לה לבכות.
אני מחורפנת פה בבית, והיא לא מבינה. אני לבד פה, אני והקירות. אני והפיצול שלי שאוכל אותי מבפנים עם כל מיני תהיות מפגרות שרק מקלקלות דברים טובים בחיי.
שיגעתי את המושי היום, כי אני קצת עצבנית מניקיון הבית (אמא שגעההה אותי) ויש לי כנראה מיגרנה שדופקת לי ת'מוח ומכאיבה.
אז כמעט הרסתי את הדבר היחיד הטוב שיש לי בחיים כרגע, אבל המושי מבין אותי, ודיברנו.. שיחה מדהימה. אני אוהבת את המושי שלי, באמת שאני אוהבת.
הבעיה היא שאצלי, זה בעייתי כשאני רחוקה, כשאני בבית של אמא. כי... הבית של אמא זה מקום שמאוד מזיק לזוגיות שלי. לכל זוגיות שאי פעם הייתה. זה איכשהו נהרס בגלל היותי פה. בבית של אמא.
בכל אופן, דיברנו והבנו אחד את השני והסדר שב על כנו ושוב המושי הסיר לי את כל הדאגות והתהיות מהלב.... איזה מזל יש לי שיש לי גבר כזה מדהים.
אז הלכתי לדבר עם אמא, לשאול אם זה בסדר שאני אסע מחר בערב למושי לסופ"ש ארוך ולבקש כסף.. (כי וואלה, יש לי רק פאקינ 16 שקל בחשבון בנק וזה לא כיף.)
השיחה התגלגלה, כרגיל. היא אמרה שאין לה בעיה לתת לי את הכסף אבל היא רק הייתה מצפה לתמורה רגשית \נפשית כלשהיא. שאני כמו זאב שהיא רק זורקת לו חתיכות בשר והוא מנסה לברוח כל פעם.
אז אמרתי לה, תשמעי.. אני לא רואה אפשרות לתמורה הרגשית הזאת, וכבר דיברנו על זה לא פעם ולא פעמיים וגם לא רק שלוש!
והוספתי שאין מה לעשות, נתקעתי כרגע חודשיים פה (בחור הנידח ששמו פרדס חרא) בגללה ובינתיים אין לי עבודה. אז היא אמרה למה איפה כבר היית עובדת? הרי את וX (האקס דום) נפרדתם. אז אמרתי לה שאם לא הייתי באה לפה אז לא היינו נפרדים מלכתחילה והייתי כבר מזמן מוצאת עבודה ומסתדרת. אז היא אמרה "אה, אז הכל בגללי?!" ועלו דמעות בעיניה..
ניסיתי להסביר כמובן שזה לא בגללה אלא בגלל היותי בבית הזה, שאני משתגעת פה בין הקירות ומשגעת את עצמי בתוך ראשי הקודח..
וניסיתי להסביר גם שבכלל באתי לפה מתוך רצון באמת לעזור לה. אחרי הכל אמא שלי.
אבל היא לא נתנה לי וכמעט התחילה לבכות ועצרה את הדמעות ואמרה לי להפסיק והיא לא רוצה לשמוע יותר כי גם לה יש רגשות.
וול, אני ממש לא התכוונתי לפגוע.
אח"כ היא מתפלאת שאנחנו לא מצליחות ליצור קשר. הרי היא לא מוכנה לתת לי לדבר בכלל.
רק טוב היא רוצה לשמוע? זה לא עובד ככה.
ולמה אני מוכנה לשמוע ממנה את כל החרא שהיא מדברת עלי, ולהבין ולקבל ולנסות להתאים את עצמי לכך... והיא לא מוכנה לתת לי להשחיל מילה??
וזה באמת לא בגללה!!!! זה בגללי... פשוט בגלל שאסור לי להיות בבית הזה. אני משתגעת פה. אני מתחרפנת פה. אני בודדה וכלואה פה ולא טוב לי פה.
והיא לא מבינה, לעולם לא תבין. וחבל לי. באמת שחבל לי....
לבסוף היא אמרה לי "את משוחררת את יכולה ללכת לאן שאת רוצה"
אז אמרתי "טוב שנזכרת באמת" (עכשיו שכבר לא בדיוק יש לי לאן לחזור, אלא רק להתחיל מחדש אצל מושי..) ועליתי לחדר.
והיא כל כך מפחדת להתפרק מולי, לבכות מולי, להיות אנושית מולי....
ואני כל כך מצטערת שיש לה בת כמוני. היא סבלה הרבה בחיים. עשתה הרבה טעויות שהיא אפילו לא מבינה ולא מנסה להבין. היא עיוורת לעצמה. וכואב לי עליה, כואב לי בשבילה.
וכואב לי מאוד שאני מכאיבה לה.. שאני מאכזבת אותה וגורמת לה להרגיש רע.
אבל אין לי ברירה אחרת?....
והדמעות עושות לי עוד יותר כאב ראש רצחני... שיעבור כבר.
לפני 17 שנים. 26 בדצמבר 2006 בשעה 20:46
