בכל יום, לפחות פעם ביום, איזו יד או שתיים נשלחות מעצמן לאזור החזה ובלי שאני שמה לב מתחילות ללטף את הפטמות.
אני מרגישה שאיכשהו זה המנח הטבעי של הידיים שלי - הציצים.
אני מרגישה שכפות הידיים הן כמו המכסה המתאים לאזור הפתוח הזה שרק רוצה כיסוי כל הזמן.
ולא, לא כיסוי בד.
בטח שלא חזייה, ועדיף כמה שיותר רופף.
אבל גם כשאני לא חרמנית הציצים שלי מחפשים מכסה. והידיים שלי מחפשות משהו להישען עליו.
בלי שאני מודעת לזה בכלל.
וזה יכול לקרות תוך כדי עבודה. זה יכול לקרות תוך כדי קריאת ספר, זה יכול להיות מול הטלוויזיה או בשנייה שאני כמעט נרדמת ופתאום היד מחרמנת לי את הפטמות, והלמטה מתרחב קצת כמו בנשימה עצורה.
ואני מייד חושבת עליו.
הגבר הכי טוב שהייתי איתו אי פעם.
הוא היחיד שאני רוצה להתנשק איתו. היחיד שזה היה לי נעים איתו.
הוא היחיד שמגע העור שלו היה כזה נעים על העור שלי, שלא רציתי שזה יעבור. רק להישאר שם, במגע שלו. העור הנעים הזה בלי הרבה שיער שחוצץ, ועור רך כל כך שהוא כמעט חמאה.
הוא שונא את העור שלו. אבל הוא לא מבין כמה שהוא נעים. לא פגשתי גבר עם מגע עור כל כך נעים.
והידיים על הפטמות מבקשות מנוחה מהגעגועים אליו, אז אני חוזרת לים, איך שהוא תקע בי אצבעות שם כל כך חזק שהייתי צריכה לנשוך את הכתף שלו שלא אצרח כשגמרתי וכל הדייגים יסתובבו לצפות.
אני חוזרת למיטה שלו לסקס הפרידה שלנו, שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ששמעתי אותו גומר כל כך בקול ולא האמנתי שמעכשיו הצליל הזה יהיה לי רק בזיכרון.
ואני חוזרת למיטה שלי לדוגי הראשון שלנו שהרגשתי כל תו ותו מהאיבר שלו בתוכי והפות שלי הפך לבודהה.
ואני חוזרת למטבח שלי מול החלון הפתוח שהוא מרח אותי על השיש ודחף אצבעות חזק כל כך כמו שם בים.
אני חוזרת לגינה שלי, איך שהוא הרים לי את החולצה ושאב אותי אליו, ככה כשכל השכנים יכולים לראות וכמה שזה חירמן אותי.
אני חוזרת לספה שלו כשניסינו כל מיני תנוחות הזויות שאף אחת מהן לא עבדה אבל זה רק חירמן יותר.
אני חוזרת לכל הזמנים שהוא אהב את הציצים שלי בדיוק בצורה שצריך. הוא האמין שהוא המכסה שלהם.
הוא העריץ אותם. הוא רצה לגעת בהם כל הזמן. רק למשש, ללקק, לשאוב אליו, לינוק אותי, לינוק ממני. הוא רצה את הציצים האלה אצלו. גם אני רציתי אותם אצלו.
אני עדיין רוצה.
ולכן כמעט כל יום הידיים נופלות מהציצים באכזבה, אין מה שמשאיר אותן שם. כי כל החרמנות אליו הופכת להיות רק געגוע צורב ובכי שכמעט מתפרץ ממני.
אהבתי אותו יותר משהייתי צריכה לאהוב.
וככה זה נשאר.