זה קרה במוצאי שבת, בדיוק בשעה שהאור הכחלחל והעמוק של השעה שמונה בערב התחיל למלא את הסלון. השבת הלכה והתרחקה, משאירה אחריה את השקט המיוחד והחרישי שלה, זה שקיים רק פעם בשבוע. בחוץ, העולם כבר התחיל לאסוף את עצמו, קולות רחוקים ועמומים של מכוניות ראשונות בכביש סימנו שהשבוע החדש עומד להתחיל, אבל בפנים, על השטיח שליד החלון הגדול, הזמן פשוט סירב לזוז.
ישבתי שם, נשענת בגבי על דופן הספה הרכה, מרגישה את החספוס המוכר של הסיבים מתחת לרגליי היחפות. המנורה הקטנה בפינת החדר דלקה, מטילה צללים ארוכים וכבדים על הקיר ממול - צללית של שתי דמויות השזורות זו בזו, נטולות קווי מתאר ברורים בתוך החשיכה החלקית.
ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה.
ההחלטה הזו לא נחתה עליי ברגע. היא התבשלה אצלי כבר שבועות ארוכים, מלווה בלילות ללא שינה ובהתחבטויות בלתי פוסקות עם עצמי. בכל פעם שהרגע התקרב, הלב שלי החסיר פעימה ואמרתי "רק עוד קצת". אבל באותו ערב, כשהאוויר הקריר שנכנס מסדק החלון פגש את העור שלי, הרגשתי את המשקל האמיתי של המילה די. ידעתי שזה הולך להיות קשה מנשוא. ידעתי שברגע שאסגור את החולצה הזו בסיום, עידן שלם של שנתיים יינעל מאחוריי סופית, והגעגוע יתחיל להכות בי עוד לפני שהחדר יתמלא באור יום.
נשמתי עמוק, אספתי את שולי הבד הרך של החולצה, והרמתי אותם. הגוף שלי, כמעט מתוך זיכרון תאי ואוטומטי, נפתח אל הסיטואציה.
ואז הגיע המגע.
כי להניק, בסופו של דבר, זה לא רק להאכיל או להשביע. זה משהו אחר לגמרי, משהו שאין לו מילים מדויקות בשפה של יום-חול. בשנתיים האלו הבנתי שלהניק זה להסכים למחוק את קווי המתאר של עצמך. זה לשבת שם בחושך ולתת למישהו אחר להשתמש בגוף שלך כגשר, כמקלט, כעוגן יחיד בעולם סוער.
ברגעים האלו, כשהשפתיים נצמדות והשאיבה מתחילה, יש מין תחושה משונה של התרוקנות והתמלאות שקורות בדיוק באותה השנייה. הרגשתי את זרם החלב החם שיוצא ממני, תובעני ובלתי נשלט, נובע מתוך העומק הכי כמוס של הגוף. זה כמעט היפנוטי. המקצב הזה של הבליעה, התיאום המושלם בין הגוף שלי לנשימות שנשמעו בחלל, מייצר תדר פנימי שמנתק את כל רעשי הרקע של החיים. באותן דקות, המטלות של מחר, הדאגות, הכל נעלם. נשאר רק החום המשותף הזה, הריח המתקתק של החלב שמתערבב בריח העור, והתחושה הממכרת שאת מרכז היקום של מישהו אחר.
באותו ערב, האשליה הזו התחילה לעבוד מהרגע הראשון. היד נשלחה מיד קדימה, בתנועה עיוורת לחלוטין מרוב הרגל, מחליקה פנימה אל מתחת לחולצה. כף היד הזו, החמימה, נפרשה במלואה על העור החשוף של השד שלי. היא לפתה אותו, אוחזת ומחזיקה, מפעילה לחץ עדין אך תובעני, כזה שאינו משאיר מקום לספק. הרגשתי כל אצבע ואצבע בנפרד - את החום שהן פלטו, את האופן שבו הן נעו במקצב קבוע ומוכר על פני העור, כמו עוגן שננעץ עמוק כדי לוודא שאני לא נעלמת, שאני עדיין כאן, שייכת לחלוטין לטקס הזה.
אבל יש בזה גם צד שני, קצת אפל יותר, שקשה להודות בו בקול רם. זו הטוטאליות. הידיעה שאת אף פעם לא באמת לבד בתוך העור של עצמך. שנתיים שבהן השדיים שלי היו שטח ציבורי, מקום שתמיד יש מישהו שיש לו זכות ראשונים עליו, בכל שעה, בכל מצב רוח. המגע של כף היד הזו, שמלטפת ומחזיקה את השד תוך כדי, הוא לפעמים רך כמו נוצה ולפעמים לוחץ וחזק, כמעט מכאיב, תזכורת תמידית לכך שאני כבולה לחיבור הזה. שלפעמים, מרוב שהענקתי את כל כולי, הרגשתי שאני נמחקת. שאני נשאת ברוח, מרוקנת מאנרגיה, עד הטיפה האחרונה.
וישבתי שם, במוצאי השבת הזו, כשהיד ממשיכה לנוע על העור שלי באותו מקצב מוכר, ונקרעתי מבפנים. הרגשתי את האהבה המטורפת, הטהורה, שזורמת יחד עם החלב, לצד תחושה חריפה של מחנק. רציתי שהרגע הזה לא ייגמר לעולם... הרי איך אפשר מרצונך החופשי לסרב למגע כזה? ומצד שני, כל תא בגוף שלי כבר צעק לחופש. צעק לקבל את עצמי בחזרה.
הסתכלתי למטה, אל הצללים, אל היד הזו שלא הרפתה מהשד שלי לרגע, והרגשתי דמעה חמה ושקופה מתחילה לזלוג במורד הלחי שלי...
ואז, בתוך השקט הכחלחל של הסלון, אמרתי את זה בקול.
הקול שלי היה חרישי, כמעט לחישה, אבל בתוך החלל הסגור המילים נשמעו חדות ותופסות נפח: "זו הפעם האחרונה".
איך שהצלילים יצאו לי מהפה, הרגשתי את זה. הרגשתי בפטמה שלי איך המילים האלו היו מובנות במיליונית השנייה, עוד לפני שהן בכלל שוקעו באוויר. המקצב השתנה מיד. הייתה שם מין תנועה קטנה, התכווצות או עצירה חדה של השפתיים, סנכרון פיזי מטורף של גוף בגוף. כאילו האמירה הזו עברה ישירות דרך זרם החלב, כמו קוד חריש שנשזר פנימה פתאום ושינה את כל חוקי המשחק שהיו נהוגים כאן בשנתיים האחרונות.
היד החמימה שאחזה בשד שלי קפאה לרגע. האצבעות, שהיו עסוקות בליטוף ותביעת בעלות, נלחצו פתאום קצת יותר חזק, בתנועה אינסטינקטיבית של מי שמנסה להיאחז במשהו יקר שעומד לחמוק לו בין הידיים. הרגשתי את הוואקום מתהדק, את השאיבה הופכת לעמוקה, ארוכה ומרוכזת יותר. בלי דרמה, בלי מאבק - פשוט הבנה שקטה, פיזית לחלוטין, שהשעון החול התהפך. שכל טיפה שנבלעת עכשיו היא קו הסיום.
הדמעות שכבר עמדו לי בעיניים זלגו פנימה אל תוך החושך, אבל יחד איתן הרגשתי גם הקלה משונה מוצפת לי בחזה. הגוף שלי הבין, הגוף השני הבין. המילים נאמרו, והמגע הפך מרגע של שגרה לרגע היסטורי קטן שאי אפשר יהיה להחזיר לאחור.
לרגע אחד ארוך, השקט הכחלחל של מוצאי השבת הפך כמעט מוחלט, טעון במשקל של הידיעה שאין יותר לאן לחזור. את דניאלוש הקטנה כבר גמלתי לפני שבועיים, משאירה מאחור את שגרת האימהות הקלאסית, את הפעוטה שגדלה והמשיכה הלאה אל השלב הבא שלה בקלות יחסית. אבל הגמילה ההיא הייתה רק חצי מהסיפור. עכשיו, על השטיח בסלון החשוך למחצה, הגיע גם תורו של דורון.
הוא שכב שם על גבו, עירום לחלוטין, גופו הגברי מתוח ופרוש מתחתי, שקוע כולו בתוך השאיבה האחרונה בהחלט. בעיצומו של החיבור הפיזי הטוטאלי הזה, שלחתי את כף ידי מטה, מחליקה לאורך בטנו עד שהאצבעות שלי פגשו את איברו הזקור, החם והנוקשה. התחלתי לחלוב אותו, כף היד שלי נסגרת סביבו בתנועות קצובות, איטיות ומרוכזות, מסונכרנות לחלוטין עם קצב הבליעה שלו מלמעלה.
הניגוד המוחלט הזה, בין זרם החלב הלבן, החם, שנובע מתוך העומק הכי כמוס של הגוף שלי, לבין הנוזל המרוכז והסמיך שנחלב ממנו בתנועה ההפוכה, המקבילה - ייצר מתח חשמלי, כמעט חייתי, שמילא את כל החלל הקר של החדר באדים של אינטימיות אסורה. הגוף הגברי שלו הגיב במידיות וברטט פנימי לטקס הזוגי הספציפי והקיצוני הזה, שגרת הניאוף השקטה והאינטנסיבית שליוותה אותנו באדיקות לאורך שנתיים שלמות של עירוב גבולות מוחלט ומחיקת כל קו אדום אפשרי. כף היד שלי נעה עליו ללא רחם, לומדת בפעם האחרונה את המרקם של העור המתוח שלו, את החום הבוער שנפלט ממנו, מתאימה את עצמה במדויק לתנועות הלסת שלו על חזהו.
ואז, כשהוא הגיע אל נקודת האל-חזור המוחלטת וגמר, כל השרירים בגוף שלו נמתחו קדימה בבת אחת, מתקשחים תחת המגע שלי כמו קפיץ שניתק. באותו רגע מדויק ופראי של הפורקן, כשהוא איבד את השליטה, היניקות שלו בפטמה שלי הפכו לחזקות, תובעניות ונואשות בהרבה מכל מה שהכרתי קודם. השפתיים שלו ננעלו על השד בעוצמה פראית, שואבות פנימה בכל הכוח, מייצרות ואקום עמוק שהגיע עד כדי כאב פיזי חד, שורף ומפלח, שכמעט גרם לי לעצור את הנשימה.
היד שלו, זו ששנתיים שלמות תבעה בעלות על הבשר שלי, לפתה אותי עכשיו בחוזקה חסרת תקדים, אצבעותיו נסגרו עליי באחיזה מוחצת, נאחזות בשד שלי כעוגן אחרון והיסטרי בזמן שהסילונים החמים והסמיכים שלו נפלטים בקצב פועם אל תוך כף היד הסגורה שלי. השקט בסלון נקרע רק על ידי קולות הגניחה החנוקה שלו וקול הבליעה התובעני מלמעלה, והמילים "זו הפעם האחרונה" הדהדו בינינו בחשיכה הצידית של מוצאי השבת כמו פסק דין חושני, סופי ובלתי ניתן לערעור.
ואז, לאט-לאט, הדופק המטורף בחדר התחיל לרדת. השרירים המתוחים בגוף שלו הרפו בבת אחת, והנשימות הכבדות והקטועות שלו הלכו ונרגעו, נבלעות כהד חם וישיר לתוך העור הלח של השד שלי. הוא נשאר ככה עוד כמה רגעים, פניו מוטמנות בחזה שלי, כאילו מנסה לנצור את השניות האחרונות שבהן מותר לו עדיין להיות קרוב כל כך, מוגן כל כך.
כשהוא הרים את הראש והתנתק ממני סופית, תחושה חריפה של קור פגשה את הפטמה הפצועה, הכואבת מהוואקום העמוק. הבטנו זה בזו בעיניים בחשיכה המעומעמת של הסלון. בלי מילים, בלי הסברים. שנינו ידענו שהגבול נמתח כאן ושאין דרך חזרה.
הורדתי את שולי הבד של החולצה לאט, והפעם נעלתי את העידן הזה סופית. שלחתי מבט אחרון אל החלון הגדול - בחוץ הרחוב כבר היה ער לגמרי, מוכן ליום ראשון, לשבוע חדש ולחיים שבהם הגוף שלי חוזר, סוף סוף, להיות רק שלי.