יש סוג מסוים של שקט שקיים רק בבתים עם ילדים בשישי בבוקר. זה שקט מלאכותי, שברירי, כזה שמרגיש כמו הפסקת אש זמנית. הבנות במסגרות, הבית מריח משילוב של "אקונומיקה בניחוח הרים" לבין תערובת התבלינים של הבישולים שמתבשלים על הגז, ואני? אני בגרסה הכי פחות פוטוגנית שלי. שיער אסוף במין קן לציפור שלא ברור איך נוצר, חולצה קצרה ארוכה מדי ומוכתמת, ורשימת מטלות שנראית כמו מגילת העצמאות.
הייתי עמוק בתוך הקרצופים, מנסה להחליט אם אני קודם מסיימת עם הסלון או עוברת למטבח, כשלפתע שמעתי אותו. הרעש הזה של המפתח בדלת הכניסה. הלב שלי קפץ - ולא בגלל שחשבתי שפורץ נכנס (למי יש כוח לפורצים בשישי?), אלא בגלל הקצב של הסיבוב.
הדלת נפתחה, ובפתח עמד דורון.
שלושה שבועות. 21 ימים של הודעות "הכל בסדר" חטופות מאי שם בעומק לבנון, של לילות לבנים ושל ריח של אבק ובוץ שנדבק לכל שיחה. והנה הוא כאן. מאובק, עייף, עם המדים הטקטיים האלה שגורמים לו להיראות כמו פוסטר של "גיבור ישראל", אבל עם עיניים שרק רוצות לישון.
רק ש... למי יש זמן לישון?
הוא עוד לא הספיק להוריד את הציוד, עוד לא פתח את הפה להגיד "ענבל, חזרתי", ואני כבר הייתי עליו. עזבו אתכם מגינונים, עזבו אתכם מ"איך היה?". בשלב הזה, כל יצר ה"עקרת בית למופת" שלי התאדה והתחלף במשהו הרבה יותר בסיסי ופראי. אני לא צריכה רומנטיקה, אני צריכה אותו. עכשיו. בלי פילטרים ובלי הקדמות.
"אל תזוז," פקדתי. יש רגעים שבהם הדומיננטיות שלי פשוט משתלטת, והפעם זה היה צו 8 לכל דבר.
לא נתתי לו זמן אפילו להסתרק או להוריד את הנשק. ירדתי על הברכיים שם, על הרצפה שרק לפני דקה הייתה נקייה מדי. הידיים שלי, שעד לפני רגע אחזו בסמרטוט, מצאו את הדרך המהירה לכפתורים המגרדים ולרוכסן הקשוח של המדים. שלפתי אותו החוצה. הוא היה רפוי, עייף מהדרכים ומהמתח של הגבול, אבל ברגע שהשפתיים שלי נגעו בו - הקסם קרה. ראיתי איך הוריד בצוואר שלו בולט, איך הנשימה שלו נעתקת, ותוך שניות הוא הפך קשיח ולוהט בתוך הפה שלי, כאילו הוא מנסה לפצות על כל הזמן שהיה חסר לי.
"על הגב. עכשיו," הוריתי לו כשאני מתנשפת.
הוא נשכב על השטיח, עדיין חצי בתוך הציוד שלו, ואני? הייתי כל כך חרמנית שלא היה לי אפילו את השבריר שנייה הדרוש להתפשט לגמרי. פשוט הזזתי את החוטיני הצידה בתנועה אחת חדה, ועליתי עליו.
החיבור היה מיידי, חשמלי, מהסוג שקורה רק כשגעגוע של שלושה שבועות מתפוצץ בבת אחת. רכבתי עליו כשאני מרגישה כל שריר שלו מתחתיי, מתעלמת מהעובדה שהמדים הטקטיים והמחוספסים שלו משפשפים לי את הירכיים. הפורקן הגיע מהר, חזק ומרטיב במיוחד, כזה שלא השאיר מקום לספק - המדים שלו ספגו הכל.
נשארתי רכובה עליו עוד רגע, מנסה להסדיר את הנשימה, בזמן שהוא מסתכל עליי במבט של "מה לעזאזל קרה כאן עכשיו?".
הסתכלתי על הכתם הרטוב שהשארתי לו על המדים וחייכתי חיוך ניצחון. "מזל שהכל הולך לכביסה בלאו הכי, אה?" צחקתי.
אז נכון, הבית אולי לא יהיה מוזיאון עד הצהריים, ובישולים אולי קצת נשרפו על הגז, אבל דורון חזר. ולבנון? לבנון תצטרך לחכות, כי בשישי הזה - הניצחון הוא לגמרי שלי.
שבת שלום, ושיחזרו כולם הביתה בשלום - יש להם עבודה לעשות. ;)