הבית סוף סוף נרגע. הבנות ישנות, הנשימות הקטנות שלהן הן הצליל היחיד שמרחף בחלל, משאירות אותי לבד עם שקט ששורק באוזניים ומדגיש כל פעימה של הלב. השעה שמונה דקות לאחר חצות, והזמן מרגיש סמיך כמו דבש, נמתח ומסרב לעבור. במרחב הריק הזה, המילואים שלך הם כמו חור שחור; המדים לא זרוקים על הכיסא, הריח שלך לא ממלא את הכרית, וכל מה שנשאר לי זו התהום הזו בצד השני של המיטה.
כדי להשתיק את הגעגוע, מזגתי כוס יין אדום. ואז עוד אחת, ועוד אחת... עכשיו, כשהאלכוהול כבר זורם לי בוורידים, אני מרגישה חום שמתחיל עמוק בפנים - רעב ששום ארוחה לא תשביע. היין ריכך את כל המגננות, והשאיר רק עור חשוף ודמיון שמשתולל ללא רסן. אני עוצמת עיניים ומרגישה את כובד הגוף שלך עליי, את החיספוס של הידיים שלך, את הנשימות החמות שלך על הצוואר שלי. כל תא בגוף שלי צועק את השם שלך, מתפתל מהיעדר המגע.
היין הופך כל תחושה לחדה יותר, חשופה יותר. אני מרגישה את הבד של הפיג'מה מחליק עליי, וזה רק גורם לי לרצות שהידיים שלך יהיו אלו שיחליקו שם במקומו. המחשבות שלי נודדות למקומות האסורים, לרגעים שבהם העולם נעלם וקיימים רק אנחנו, בתוך מערבולת של תשוקה שלא יודעת שובע. החום הזה הופך למשהו מוחשי, דופק פועם שמרכז את כל הקיום שלי לנקודה אחת. אני מרגישה את האש הזאת בוערת שם למטה, בין הירכיים, חום שמרטיב וממיס כל טיפה של איפוק שנשארה לי.
אני מנסה בכל כוחי להתאפק, לשמור את הרטיבות הזאת עבורך, שתהיה שם כשתחזור, שתקבל אותי מוכנה ולוהטת כמו שרק אני יודעת להיות כשאני מחכה לך. אני רוצה שזה יהיה הזיכרון שיחכה לך בין הסדינים, הבטחה שמתממשת. אבל האצבעות שלי רועדות, והגוף בוגד בי. קשה כל כך להחזיק מעמד כשהדמיון מצייר לי את השפתיים שלך ואת המגע שלך בדיוק בנקודה הזאת שזועקת לתשומת לב. זה קרב אבוד בין הגעגוע לבין הצורך הפיזי ששורף אותי מבפנים.
ובמרחק נגיעה, המגירה ליד המיטה כאילו פועמת בקצב הלב שלי. אני יודעת מה מחכה שם, קריר ושקט, מוכן להעניק לי את הפורקן שהגוף שלי צועק אליו כבר שעות. הצעצוע הזה קורא לי, לוחש לי שאין טעם להילחם בזה יותר. שגם אם המדים שלך רחוקים עכשיו, הגוף שלי לא יכול להישאר צמא כל כך בתוך השקט של חצות. אני מנסה לדמיין שזו היד שלך שמושיטה לשם יד, שזו המחווה שלך להרגיע את הסערה שמתחוללת בי.
המאבק בין הרצון לשמור הכל ארוז ודחוס עבורך לבין הצורך המיידי להרגיש משהו - כל דבר - שובר אותי. הקול מהמגירה נשמע חזק יותר מההיגיון, חזק יותר מהיין. האצבעות שלי כבר שם, על הידית, מתלבטות בין איפוק קדוש לבין כניעה מוחלטת לעונג שיוכל להשקיט, ולו לרגע, את הגעגוע הבוער הזה. אני כאן, לבד בתוך ענן של יין וכיסופים, מחכה לרגע שבו המרחק יתפוגג והאש הזאת תמצא את המנוחה שלה אצלך.