כמו שציינתי בפוסטים הקודמים, בבת אחת החלטתי לעשות שינוי, השינוי התבטא בכך שכבר אינני צגדיר את עתמי כאדון ביחסי אדון-שפחה אלא כאבא ביחסי DDLG.
זה לא אומר שנעלמה לה תקופת זמן בת למעלה מעשור שבה הייתי אדון ל-5 שפחות ומשך כל אחת ארך זמן רב ומשמעותי (כזה אני, משקיען ולא מסלג בין קשרים בצורה מהירה).
זה לא אומר שכל הידע והניסיון שלי בחיים בכלל ובבדסמ בפרט לא קיימים,
אבל מנגד אין ספק שמדובר בדרך חדשה.דרך חדשה שהיא בדיוק כמו ההתחלה (רק בכל זאת עם קצת יותר ניסיון)
כשהחלטתי על המעבר הנפשי הזה, אפשר לומר שדי שכחתי עד כמה קשה הוא החיפוש. עד כמה בחיפוש קיים קושי ואתגר בעוצמה רבה. עד כמה קיים בו סיוט שנובע מחוסר וודאות מתמשך. בעיניי, החיפוש הוא ארור, והנלווה אליו ממש לא כיף. החיפוש מתיש ומרגיז ואין בו שום דבר כייפי.
אבל, החיפוש הוא גם דרך בלתי נפרדת מהתקדמות. החיפוש הוא דומה לצעדים הראשונים של התינוק, כאשר יש את השלב בו התינוק מרים רגל אחת ולשניות קצרות הוא מרגיש את עצמו מתנדנד ועלול ליפול, כך היא אותה תקופת חיפוש בעיניי.
תקופה שבה משנים את המצב הקודם ובזמן הביניים הזה עלולים ליפול.
באופן אישי, הימים בשבוע שאני חווה את עיקר התסכול מהחיפוש הוא בסוף שבוע ובתחילת שבוע. בסוף שבוע זה די מובן, בסוף השבוע יש די זמן לעשות חיפוש וראות בעיניים עד כמה זה מאתגר. בתחילת שבוע זה יותר עניין אישי שלי, אני מרגיש עייפות כבדה בתחילת שבוע - כנראה בעיות של דוסים, שהולכים לישון בשבתות קיץ במשך 4 שעות בצהרים ומתקשים לישון בלילה.
היום זה אחד הימים האלה. סיוווטטט.
אני רק מקווה שהתקופה הזו תהיה קצרה ביותר ולא תכיל יותר מדי צורך בבדיקות והתלבטויות. אם תקוותי לא תתממש אחיה עם זה, אבל מאד אשמח לוותר על התקופה הזו.
לבינתיים?! אני נהנה עם חברים (האמיתיים בחוץ והווירטואליים בכלוב).
יאלה, זזתי להמשיך את יום הראשון של תחילת שבוע.. יאאא איזה כיף :-).