בכניסה לבית יש לי קערה למפתחות ופיצ'פקעס. כל פעם שהארנק הופך כבד ממטבעות אני מרוקנת אותם לקערה. בשקלים אני משתמשת לטיפים והאגורות? האגורות מצטברות בקערה וגורמות לי להירטב כל פעם שאני מביטה לכיוון הקערה.
ההתניה הזו להירטב מאגורות חזקה ממני. זה מצחיק, כי מי שיצר לי את ההתניה כבר מזמן לא בחיי. הוא לא היה מעולם אפילו בבית הנוכחי, אבל כשאני רואה את ערמת האגורות אני נרטבת בגללו.
הוא שלט בי 8 שנים (היינו גם נשואים) ובשלב מסוים דיברנו על הרצון שלנו לקחת את השימוש בי צעד אחד קדימה. לא עוד חלוקה עם חברים, אלא תמורת כסף. להיות זונה על מלא, כי גם ככה אני מתנהגת כמו זונה.
יום אחד שאלתי אותו כמו הוא יבקש עלי. ציפיתי לשמוע סכומים גבוהים, בהתאם לזונת העילית שאני אמורה להיות ולביצועים המרשימים שחשבתי שיש לי. הוא חייך את החיוך המרושע שלו ואמר שהמקסימום שהוא יכול לבקש על כוס משומש כמו שלי זה שקל ושמונים אגורות. גם ככה אף אחד לא ישלם עלי יותר.
"שמונים אגורות? מה רע בשני שקלים???"
"אני מת לראות את הבושה בעיניים שלך אחרי שמישהו נותן לי שנקל ורוצה ללכת אבל אני אתעקש להחזיר לו 20 אגורות כדי להיות בטוח שהוא לא שילם יותר ממה שאת שווה"
הבושה והעלבון הרגישו כמו אגרוף בבטן. תמיד החמיאו לי על הביצועים שלי בסקס, זה חלק בלתי נפרד מהזהות שלי. מהערך העצמי שלי. מכה מתחת לחגורה, אבל כזו שגרמה לי להירטב בלי סוף.
מאותו יום התחלנו לאסוף אגורות לעודף. מעולם לא סורסרתי בסופו של דבר (וזו ממש לא הזמנה לסרסר בי או לשלם לי, יש דברים שנועדו כנראה להישאר בפנטזיה. חסכו את ההודעות), אבל גם היום, שנים קדימה, אני אוספת אגורות ונרטבת מהידיעה שאף אחד לא היה משלם על הכוס המשומש שלי יותר משקל ושמונים אגורות.
