ברגעים של כנות קיצונית את מודה בינך לבין עצמך שכנראה לעולם לא תהיי נשלטת שוב. אולי יהיו סשנים נקודתיים פה ושם, אבל כנראה שלא קיים בעולם האדם שתוכלי באמת להתמסר לו.
פעם, כשחברות וניליות היו שואלות אותך למה את עושה את זה לעצמך היית אומרת שמהרצפה אי אפשר ליפול. היום את יודעת ששיקרת. בעיקר לעצמך. אין תחתית שהיא האפס המוחלט. תמיד יש נמוך יותר. הבעיה היא שאחרי יותר מדי פעמים שנפלת מהרצפה, את מבינה שזו התרסקות רצינית. הרבה יותר רצינית מנפילה מגובה סטנדרטי.
לא פעם חשבת לעצמך שאולי סיימת את הקריירה שלך בתחתית. את רוצה לחזור לשם רוצה גם בראש, גם בלב וגם בין הרגליים, אבל את מבינה שזה לא יקרה כי לא קיים בעולם האדם שיענה לדרישותיך. זה מצחיק (מטומטם) שאת מדברת על דרישות מצד אחד ומהצד השני בכלל אין לך רשימת מכולת להיכרויות. לא מעניין אותך גובה, משקל, אזור מגורים, שיער ושרירים. גם לא אכפת לך מעבודה, מקצוע, ילדים ומצב העו"ש. לא לפי זה את בוחרת. את בסך הכל בודקת מה הוייב של הבנאדם ולפי זה יודעת מה הסיכוי שתשתוקקי להיכנע לו. מדי פעם את אפילו מוצאת אנשים שאת משתוקקת להיכנע להם, הבעיה היא שכנראה כשזה מגיע לאנושיות, עוד לא נולד הבנאדם שעונה על כל הדרישות שלך. נראה לך שהדרישות שלך הן בסיסיות, כמעט מובנות מאליהן, אבל המציאות מראה לך שוב ושוב אחרת.
את משתעשעת ברעיון שהמקסימום שתוכלי להיות זו נשלטת כתיבה. שולט שמודיע לך מתי הוא רוצה להביא ביד ומה הדרישות שלו ואת כותבת לו חומר אוננות בהתאמה אישית לפי דרישה. הוא ייתן ציון לגמירה שהמילים שלך עודדו והערות לשיפור ושימור בכתיבה, בתוכן ובבדסמ. אם הוא יהיה ממש מוצלח הוא יתייחס גם למבנה, לפיסוק ולשפה.
יותר מזה כנראה לא תצליחי שוב לתת.
את נושמת עמוק ומבינה שאולי זה אומר שאף אחד לא יראה לעולם את העיניים שלך מדברות ומבקשות. את מבינה שאולי זה אומר שאף זין יותר לא יעמוד בגלל העיניים שלך שחושפות כ"כ הרבה, במיוחד כשאת רעבה לתחתית.
ואולי עדיף כך, כי יש בך חלק שמבין סוף סוף שאת צריכה שיראו את כולך.
