אני קונטרול פריק בכל משמעת עצמית מברזל, כמו איש צבא. מדריך כושר, יוגה ריצה, מוזיקאי, מתאמן 12 שעות בשבוע ללא הפסקה ומאוד קשה וסיזיפי, חי חיים מלאים בעשייה, משמעת, התקדמות.
אני מתאמן, מנגן, מלמד — כל יום. אין כמעט יום שעובר בלי תנועה, בלי צליל, בלי מסגרת.
וזה עובד.
אני מרגיש חזק. ממוקד. שורד טוב. ומצליח.
אבל מתחת לפני השטח יש אמת אחרת.
אינטימיות מפחידה אותי. לא כי אני לא רוצה אותה — אלא כי כשהיא אמיתית, אבלכשהיא נוגעת לי בנפש, כל ההגנות שלי קורסות.
אני לא יודע איך להיות בקשר בלי לאבד את עצמי.
עברתי את זה בעבר: או שאני בשליטה מלאה, או שאני נמס ומתפרק. אין אמצע.
ואולי בגלל זה אני נמשך לנשים מורכבות, סוערות, מלאות ניגודים.
כאלה שלא יתנו לי להירגע. כאלה שילחצו לי בדיוק על המקומות שמפחידים ומושכים אותי באותה נשימה.
אני לא מחפש קשר “נורמלי”.
אני מחפש משהו אחר: קשר שיכול להכיל גם את הסדק, גם את הפחד, גם את המשחק שבשליטה — ולא ינסה לרפא אותי אלא לפגוש אותי שם.
BDSM בשבילי הוא לא רק פנטזיה.
הוא שפה.
הוא המקום היחיד שבו מותר לי גם לשחרר וגם להחזיק.
גם להיחשף וגם לשרוד.
גם להיות ילד וגם אדון.
ואני שואל את עצמי — האם יש נשים שמכירות את המרחב הזה?
שלא ייבהלו מהמורכבות, מהשקט שמסתיר סערה, מהשליטה שמחביאה פחד.
שיכולות להישאר איתי גם כשאני עף גבוה — וגם כשאני נופל.
לא בטוח שיש.