איש לבד

אני רגיל לחיות על קצה, על תנועה, על מלחמות על הקמה, על מאבק.

ועכשיו השקט והרוגע מרגיש כמו כישלון.

יש רגעים מרגשים שמגיעים משום מקום, אחרי שנים של חוסר שקט, הגיע תקופה של שקט, אולי החודש הכי משמעותי בחיי מיזה עשור, ואז מופיע השיר הנכון, At li layla. של בוגי בלגאן, זה נגע בי במקום ששנים לא נגעתי בו, שנים של חוסר יכולת לשחרר. מיד אמרתי לעצמי- 

הדבר הכי חשוב עכשיו

לא לעשות מזה תיאוריה על עצמך.

לא להחליט ש”זה אומר ש…”

ולא למהר להפוך את זה לסיפור.

יש רגעים בחיים שהם לא קריאה לפעולה,

אלא אישור להיות.

כשמוזיקה פוגשת מצב פנימי חופף - קורה הדבר החזק באמת.

הידיעה הפנימית - אני כבר לא מחפש “להיות מישהו” אני מחפש להיות בתוך משהו.

אני מחפש חיבור שקט, מדויק, לא מתפשר.

יש בי כרגע אנטנה מאוד פתוחה לאמת רגשית.

וצריך לשמור עליה עדינה, לא להעמיס עליה תפקידים.

אין כאן מה לתקן.

יש כאן משהו שפשוט נפתח.

הסידרה המופתית טד לאסו פגשה אותי במקום הנכון בחיים. הטקסט הזה ראוי לשמש כקו מנחה כתשתית חיים- 

נאום אחרי סידרת הפסדים-

טד לאסו סידרת מופת הגיעה עבורי בדיוק בזמן הנכון וזה נאום של טד בעונה השלישית אחריי הפסד שכולם היו מיואשים לגזור ולשמור-

אמונה מגיעה מבפנים.

הבעיה היחידה היא

שיש בתוכנו כל כך הרבה שטויות,

שטויות כמו קינאה, פחד, בושה.

אני לא רוצה להתעסק בחרא הזה,

אתם יודעים במה אני רוצה להתעסק?

באמונה שיש לי משמעות

בלי קשר למה שאני עושה או לא משיג.

או באמונה שלכולנו מגיע להיאהב,

בין שנפגענו ובין שפגענו במשהו אחר.

מה עם האמונה בתקווה?

באמונה שהמצב יכול להשתפר.

שאני יכול להשתפר, שאנחנו נשתפר.

להאמין בעצמינו, זה להאמין בכולנו,

זה חלק מרכזי בחיים.

אם אתם באמת יכולים לעשות את זה

שום דבר חיצוני לא יזיז אתכם.

מה המשמעות?

1. 

אמונה לא נבנית מהישגים

המשפט “יש לי משמעות בלי קשר למה שאני עושה או לא משיג” הוא מהפכה שקטה.

זה ניתוק חד בין ערך עצמי לבין תוצאה.

בעולם שמודד אותנו בגרפים, צפיות, הכנסות וניצחונות - זה אקט חתרני.

לא “אני שווה כי הצלחתי”

אלא “אני פועל כי אני כבר שווה”

2.

השטויות שבפנים לא נעלמות - פשוט לא מנהלות.

קנאה, פחד, בושה - טד לא מבטיח להעלים אותן.

הוא מסרב להתעסק בהן.

זה הבדל עצום:

לא מלחמה פנימית
לא תיקון אובססיבי
אלא שינוי מוקד הקשב

הבגרות כאן היא בחירה: על מה אני נותן זמן חיים.

3

תקווה כהחלטה, לא כמצב רוח

התקווה אצל טד היא לא אופטימיות מתוקה.

היא עמדה פנימית יציבה:

המצב יכול להשתפר
אני יכול להשתפר
אנחנו יכולים להשתפר

לא הבטחה. לא נבואה. אחריות.

הנשיקה שנתתי בלילה בחלום 

לפסיכולוגית היפה שלי

היה הרגע היפה בחיי.

בבוא מותי, אני רוצה שישרפו את הגופה שלי, יערבבו את האפר בתוך ג׳וינט, ושאנשים יעשנו אותו - כדי שיוכלו ליהנות ממני גם אחרי המוות, כמו שנהנו ממני בחיים. 

שקלתי להעלות תמונת פנים שלי, ארבעים שנה אני בבדסמ רוב בנות הזוג שלי היו מהבדסמ, מי שמכיר אותי יודע שאני אדם שפויי יציב עם מקצוע יציב.

שאלתי את הGPT, חד משמעית הוא התנגד, מבחינה מקצועית הסטיגמה עלולה לפגוע בעסק שלי. 

מעצבן ללהט״בים יש יותר לגיטימציה מלבדסמ, אנחנו צריכים לעשות מלחמה, אוליי בכל זאת חשיפה תמונת פנים היא צעד ראשון.

ברחוב החבשים הציורי בירושלים, בחדר קטן וצנוע, חיה נזירה בשם אמהוי צגה־מרים גברו.

היא לא חיפשה תהילה, לא הופיעה באולמות ענקיים, לא רדפה אחר פרסים.

ובכל זאת - מתוך שתיקה, תפילה ופסנתר ישן - נולדו מעל 150 יצירות שנגעו בלבבות בכל העולם.

היא יצרה מתוך צורך פנימי, מתוך אמונה רוחנית עמוקה – רק עבור האמת. לא לפרסום. לא לתהילה.

כך הפכה לאחת הדמויות המיוחדות והמרגשות במוזיקה הישראלית והעולמית, עד שנקראה “מלכת הפסנתר”.

גם לאחר מותה בגיל 99, המוזיקה שלה ממשיכה להדהד - עדות לכך שחיים פשוטים יכולים להצמיח יצירה נצחית.

בעיני היא מודל לחיקוי ליצור מתוך אמת פנימית רוחנית מוחלטת.

לא להאמין למה ששומעים,
ורק לחצי ממה שרואים.

זה נכון לגבי מה שכתוב בכלוב, ועוד יותר לתמונות.

“אנרכיית יחסים” מתארת גישה חברתית ואישית שבה לא קיימת היררכיה קבועה בין סוגי קשרים - כלומר, לא מניחים מראש שזוגיות “שווה יותר” מחברות, או שמשפחה ביולוגית עדיפה על חברים קרובים.

ייתכן שחבר טוב יקבל עדיפות בזמן ובאנרגיה על פני בן/בת זוג, אם הקשר איתו משמעותי יותר עבורך.

לא בהכרח מגדירים קשרים בתוויות קלאסיות כמו “זוגיות” או “ידידות”, אלא נותנים להם להתפתח בצורה אורגנית.

אין ציפייה אוטומטית שבן/בת זוג יהיה “המרכז” של החיים, אלא כל קשר מקבל משקל לפי המציאות והצרכים בפועל.

המושג “אנרכיית יחסים” (Relationship Anarchy) נוצר בשוודיה בתחילת שנות ה־2000, ונקשר בעיקר לפמיניסטית ופעילה קווירית בשם אנדריאה זורן (Andie Nordgren), שפרסמה ב־2006 מאמר קצר בשם The Short Instructional Manifesto for Relationship Anarchy

ואיך זה קשור אליי, הכרתי בחורה שרצתה לבלות איתי את הסופ״ש, אז בשיא הרצינות הסברתי לה ששבת מוקדשת לכלבות הרועות גרמניות שלי שהזנחתי אותן כל השבוע. בהררכייה הכלבות שלי שוות ערך לבת זוג, אני רציני זאת לא בדיחה.

סימן 1 - “אני אומרת את זה כחברה שלך…”

אנשים שמתחילים משפטים בזה מנסים להוריד את ההגנות שלך.
שים לב: חברים לא צריכים להצהיר שהם חברים.
שאלה לעצמך: “מה היא תרוויח אם אני אאמין לזה?”

סימן 2 - הם לא שואלים “מה אתה רוצה”, אלא מציעים לכם מה שנוח להם לתת.

במקום להבין מה הצורך שלך, הם דוחפים פתרון שהם כבר הכינו מראש.
שאלה לעצמך: “האם היא מנסה להבין אותי - או לשכנע אותי לקבל את ההצעה שלה?”

סימן 3 - יש הרבה מילים רכות, אבל אין התחייבות מצידה.

מילים כמו “בוא נראה איך אני יכולה לעזור”, “נחשוב על זה ביחד”, “יש לי לב חם אליך” — בלי שום הצעה קונקרטית עם מחיר או תנאים ברורים.
שאלה לעצמך: “איפה המעשה שמגבה את המילים היפות?”

סימן 4 - היא מדברת הרבה על “הזדמנויות” עבורכם, אבל אף מילה על מה היא נותנת מעצמה.

שימו לב למילים כמו “זה יכול לפתוח לך דלתות”, “יהיה לך קהל”, “הם יכירו אותך”.
שאלה לעצמך: “מה היא עצמה משקיעה כאן?”

סימן 5 — ברגע שאתה מציב גבול — הטון משתנה.

אם אתה אומר “אני רוצה לבדוק את זה”, או “אני אחליט אחרי שאדע יותר” — היא תהפוך פתאום לפחות מתוקה.
זה הסימן הכי ברור שזה לא באמת היה דיאלוג שוויוני.

עקרון עליון:

“חבר אמיתי לא ישתמש בחברות כדי לשכנע אותך.

מי שמשחק על מיתרים רגשיים בלי לתת ערך ברור — לא מדבר איתכם, הוא משווק לעצמו.”