איש לבד

-בלי למהר לתקן, לייעץ או לשפוט –

נפתח מרחב שבו לב מדבר אל לב.

זה הבסיס של מדיטציית ויפסאנה.

עם הזמן זה הפך אצלי למהות לחלק מההבנה האישית והבין אישית, וזה גם פותח את הלב של האיש/ה שממול.

זאת בחירה, להיות נוכח, להאט, ולהתבונן במילים וגם במה שמתחת להן.

אנשים לא תמיד מחפשים פתרון – הם מחפשים מקום להיות בו בלי להתכווץ.

וברגע שמישהו מרגיש שרואים אותו כמו שהוא, בלי לרצות לשנות אותו – שם מתחילה ריפוי אמיתי.

“בלי למהר לתקן, לייעץ או לשפוט”

– הן לא רק עיקרון לתקשורת. הן דרך לחיות עם חמלה.

אז אני כותב את זה כאן, לעצמי וגם אולי למי שצריך לקרוא:

לפעמים, כל מה שצריך זו הקשבה נקייה.

בלי למהר לתקן.

בלי לייעץ.

בלי לשפוט.

תערפל את המים - וכך תוכל לדוג את הדג

פתגם פרסי עתיק.

בעולם של שליטה והשפעה, אין כוח גדול יותר מהיכולת לשלוט באינפורמציה ובתפיסת המציאות.
הפתגם הפרסי העתיק “תערפל את המים – וכך תוכל לדוג את הדג” מלמד אותנו עיקרון בסיסי בשליטה: אי-בהירות היא כלי רב עוצמה.
למה ערפול עובד
כשהמים צלולים, הדג יכול לראות אותך מתקרב. הוא חד וערני, מזהה את הסכנה, ובורח. אבל כשהמים מעורפלים? הדג מבולבל, לא מסוגל להבחין בין ידיד לאויב, לא יודע מאיפה באה הסכנה האמיתית.
כך גם בני אדם. כשאתה מערפל את “המים” סביבם:
1. הם מאבדים כיוון - אנשים שאינם מבינים את המציאות במלואה נוטים לחפש הנחיה וודאות
2. הם נעשים פגיעים יותר - בלבול מחליש את מערכות ההגנה הטבעיות
3. הם פחות מסוגלים להתארגן - קשה להתנגד למשהו שאינך מבין במלואו
אסטרטגיות לערפול אפקטיבי
• טשטוש הגבולות בין אמת לשקר - ערבב עובדות אמיתיות עם מידע כוזב כך שקשה להבחין ביניהם
• הצף מידע סותר - כשאנשים חשופים למסרים סותרים, הם נוטים להיכנס למצב של שיתוק קוגניטיבי
• שנה את כללי המשחק בתדירות גבוהה - אל תאפשר לאחרים להתרגל למצב אחד; שמור אותם תמיד בחוסר איזון
• הפץ תיאוריות מרובות - גרום לאנשים להתווכח ביניהם על פרשנויות שונות במקום להתמקד בך
היישום המודרני
בעידן המידע והרשתות החברתיות, ערפול המים הפך למיומנות קריטית יותר מתמיד. מנהיגים, תאגידים ומשפיעים מערפלים את מרחב המידע כדי:
• לשלוט בנרטיב הציבורי
• להחליש התנגדות
• להסיט ביקורת
• ליצור תלות פסיכולוגית
תזכרו: הדייג המיומן אינו עוכר את המים באופן גלוי מדי. הוא יוצר מספיק ערפול כדי להסתיר את כוונותיו, אך לא כל כך הרבה שיבריח את כל הדגים. האמנות האמיתית היא בעדינות.
ערפול ושליטה ביחסי BDSM
בעולם ה-BDSM, עקרון ערפול המים מקבל משמעות עמוקה ואינטימית יותר. הדומיננט המיומן יודע כי שליטה אמיתית אינה רק במעשים פיזיים, אלא ביכולת לערפל את תודעת הסאבית ולשלוט במרחב המנטלי:
• חוסר ודאות מכוון - כאשר הסאבית לא יודעת מה יקרה בהמשך, הציפייה והדריכות מגבירות את הריגוש והכניעה
• שינויי מצבי רוח - מעבר בין רכות לנוקשות, בין שבח לביקורת, מייצר ערפול רגשי שמעמיק את התלות
• מניעת מידע - שליטה במה שהסאבית יודעת ומתי היא יודעת מחזקת את יחסי הכוחות.
• סנסורי דפריבציה - כיסוי עיניים או חסימת חושים אחרים הם ביטוי פיזי מובהק של ערפול המים
גם כאן, האמנות היא באיזון העדין - מספיק ערפול כדי ליצור תחושת כניעה ואובדן שליטה, אך תמיד במסגרת בטוחה ומוסכמת שמכבדת את גבולות הסאבית.
האומנות העדינה של ערפול מחשבות
האמן האמיתי של השליטה ב-BDSM מבין כי:
• מילים הן כלי עוצמתי - משפטים דו-משמעיים, רמזים וסוגסטיות יוצרים ערפל מחשבתי שמעמיק תלות
• זמן הוא כלי משחק - המתנה והשהיה מערפלות את תחושת הזמן ומגבירות את הכניעה
• “אולי” הוא מילת הקסם - האפשרות, לא הוודאות, היא שמשאירה את הסאב במתח מתמיד
תזכרו: ב-BDSM בריא, ערפול המים מתקיים תמיד בתוך מסגרת של הסכמה, אמון ותקשורת. מילות הבטיחות הן “מפזרות הערפל” שמאפשרות חזרה מיידית לבהירות כשצריך.
כשתבין ותיישם את עקרון הערפול, תגלה שהשליטה אינה דורשת תמיד כוח גלוי או כפייה. לפעמים, הדרך האפקטיבית ביותר לשלוט היא פשוט לערפל את המים, ולתת לאחרים להתבלבל בעצמם.
התרגל לשאול: מי מרוויח מהבלבול הזה? ותמצא את מי שמושך בחוטים האמיתיים - בין אם בפוליטיקה, בעסקים, או בחדר המשחקים.

ברחוב שלי יש חנות יין והבעלים של החנות תמיד נותן חטיפים לכלבות שלי. 

הן תמיד רצות אליו בטירוף ואחרי שהן אוכלות הן מיד ממשיכות הלאה.

היום אמרתי לו אם היית מלטף אותן ונותן להן אהבה, הן היו יותר אוהבות אותך,כלבים עובדים על פי התניה, אתה מבחינתן זה אוכל.

ובני אדם לא פועלים אותו הדבר?

אני קונטרול פריק בכל משמעת עצמית מברזל, כמו איש צבא. מדריך כושר, יוגה ריצה, מוזיקאי, מתאמן 12 שעות בשבוע ללא הפסקה ומאוד קשה וסיזיפי, חי חיים מלאים בעשייה, משמעת, התקדמות.

אני מתאמן, מנגן, מלמד — כל יום. אין כמעט יום שעובר בלי תנועה, בלי צליל, בלי מסגרת.

וזה עובד.

אני מרגיש חזק. ממוקד. שורד טוב. ומצליח.

אבל מתחת לפני השטח יש אמת אחרת.

אינטימיות מפחידה אותי. לא כי אני לא רוצה אותה — אלא כי כשהיא אמיתית, אבלכשהיא נוגעת לי בנפש, כל ההגנות שלי קורסות.

אני לא יודע איך להיות בקשר בלי לאבד את עצמי.

עברתי את זה בעבר: או שאני בשליטה מלאה, או שאני נמס ומתפרק. אין אמצע.

ואולי בגלל זה אני נמשך לנשים מורכבות, סוערות, מלאות ניגודים.

כאלה שלא יתנו לי להירגע. כאלה שילחצו לי בדיוק על המקומות שמפחידים ומושכים אותי באותה נשימה.

אני לא מחפש קשר “נורמלי”.

אני מחפש משהו אחר: קשר שיכול להכיל גם את הסדק, גם את הפחד, גם את המשחק שבשליטה — ולא ינסה לרפא אותי אלא לפגוש אותי שם.

BDSM בשבילי הוא לא רק פנטזיה.

הוא שפה.

הוא המקום היחיד שבו מותר לי גם לשחרר וגם להחזיק.

גם להיחשף וגם לשרוד.

גם להיות ילד וגם אדון.

ואני שואל את עצמי — האם יש נשים שמכירות את המרחב הזה?

שלא ייבהלו מהמורכבות, מהשקט שמסתיר סערה, מהשליטה שמחביאה פחד.

שיכולות להישאר איתי גם כשאני עף גבוה — וגם כשאני נופל.

לא בטוח שיש.

יש מקום בתוכי, לא תגובה, לא פעולה.

מקום שקט. נקי.

הוא נבנה כל פעם מחדש כשאני עוצם עיניים ונושם פנימה.

בחדר הזה אני לומד להקשיב – לא למה שמסעיר, אלא למה שנמצא מתחת.

אני פוגש את התשוקות שלי – לא בורח מהן, אבל גם לא נבלע.

אני מביט עליהן. מתבונן. נושם.

במרחב הזה, אני לומד לשמור על שליטה – לא בכוח חיצוני, אלא באיפוק עמוק.

זו לא שליטה שמכתיבה תגובות חיצוניות, אלא היכולת לראות את הסערה הפנימית

ולעבור אותה עם חמלה.

להוביל מבלי להישאב, להקשיב לעצמי מבלי להיסחף לתשוקה שמפנה מקום לשקט.

כי שולט אמיתי הוא לא מי שמנסה לכפות כוח,

אלא מי שמתחיל מהתבוננות פנימית,

ומגלה שבאמצעות החמלה ניתן להרגיש גם את הכאב וגם את האהבה,

למצוא שקט בתוך עולם מלא יצריות וסערה.

זהו החדר הפנימי שלי – המקום שבו אני באמת חופשי,

וממנו נובעת יכולת אמת לשלוט, לא רק במעשיי, אלא גם ברגשותיי

היה לי יום ממש מדכא, וזה מה שיצא-

לילה ירד על הרי ירושלים. רוח קרה גירדה את פני האבן.

ישבתי שם לבד, הקפה התקרר, אבל בתוכי בער משהו.

הייתי כולי בגוף, אבל הרגשתי כמו רוח — חצי אדם, חצי הדהוד של מנגינה שלא הסתיימה.

יש בי צלקות. חלקן על העור, רובן מתחתיו.

אני לא מתבייש בהן.

אני מאמן גוף — אבל הנשמה שלי לא נבנתה במשקולות.

היא נבנתה מצרחות של דיסטורשן, ממיתרים שנקרעו, מצלילים שהושתקו.

המוזיקה היא הדם שלי.

אני מנגן שעות, כבר שנים — כאילו בכל יום אני מציל את עצמי מחדש.

אני לא שואל את עצמי לאן זה יוביל. אני פשוט מנגן.

כמו שבשעת כאב – אתה לא שואל למה. אתה פשוט נושם.

ואולי בגלל זה אני כאן.

הגוף שלי יודע שליטה, אבל הנפש רוצה להשתחרר.

הכאב הפיזי מוכר לי, מרגיע אותי.

הבדס”מ אצלי הוא לא “עולם”. הוא שער.

אל תוך נבכי המוזיקה, הלב, הכאב, התשוקה.

אני לא משחק תפקידים. אני לא מחפש דמות.

אני רק רוצה שיהיה מקום שבו אפשר להרגיש עד הסוף – ולשרוד את זה.

אני אדם שחי בעיקר בתשוקה.

עולם שבו כל מגע מדויק, כל מילה נושאת כובד, וכל מבט – משחק של שליטה.

תהום

בעיניי, שליטה אמיתית נמצאת בקצה הסכין שבין פחד לאמון. אני לא מתעניין בכניעה שטחית, אלא באותו רגע נדיר שבו התודעה שלך נשברת ומתאחה מחדש תחת השפעתי - כשהאגו מתפורר ונותר רק הרצון הטהור להיענות. כדומיננט, אני חוקר את המרחב האפל של ה-mindbreak, את הנקודה שבה ההתנגדות האחרונה נמוגה והשליטה הופכת למוחלטת. לא באלימות, אלא בלחישות שחודרות עמוק לתת-מודע, בפקודות שמתמזגות עם המחשבות שלך עד שאינך יודעת אם הן שלך או שלי. היופי האמיתי הוא כשאני רואה בעיניים שלך את הרגע שבו את מגלה שהכניעה העמוקה ביותר היא גם החופש המוחלט ביותר - כשאת נופלת אל תוך התהום, לא מפחד, אלא מתוך בחירה מודעת להפקיד את עצמך בידיים שיודעות בדיוק עד היכן לדחוף ומתי לאסוף.​​​​​​​​​​​​​​​​

איך לדעת לקרוא את הספר: תגובה

שאלה לגבי הציטוט הזה:
"לדעת מתי לדפדף בעדינות, מתי להפוך דף בחדות, ומתי פשוט לסגור את הספר ולהשאיר את הסוף תלוי באוויר עד הפעם הבאה." - איך אתה יודע מתי לעשות מה? מהעוזר לך בשביל לדעת את זה ולא לטעות טעות שיכולה לפגוע בשניכם?

שאלת שאלה מצוינת שנוגעת בלב האמנות של דומיננטי אמיתי. איך באמת לדעת מתי להיות עדין ומתי להיות עוצמתי? איך לזהות את הרגע הנכון לכל גישה?
הקשבה עמוקה
הסוד הראשון הוא הקשבה שהולכת הרבה מעבר למילים. אני מקשיב לנשימה - האם היא שטחית וקצרה או עמוקה ואיטית? לדופק - האם הוא מואץ מהתרגשות או מפחד? לרטט קל בשרירים, למתח בכתפיים, לתנועות הלא מודעות של הגוף. הגוף מספר אמת גם כשהפה מנסה להיות אמיץ.
בסשן האחרון שהובלתי, הבחנתי בשינוי קל בעיניים - מבט שהתרחק מעט, סימן ראשון של subspace מתקרב. באותו רגע ידעתי שזה הזמן להעמיק, לא להרפות.
בניית בסיס לפני המשחק
הידע שלי מתחיל הרבה לפני שהמשחק מתחיל. אני מקדיש זמן משמעותי לשיחות מקדימות, לא רק על גבולות קשיחים ורכים, אלא גם על היסטוריה אישית, על טריגרים, על פנטזיות. אני לומד איך היא מגיבה ללחץ בחיי היומיום, מה מרגיע אותה, מה מעורר אותה.
שאלות כמו “איך את מגיבה כשאת חרדה?” או “מה קורה לך כשאת מגיעה לקצה?” נותנות לי מפת דרכים. אני יוצר מעין “מילון” אישי של תגובות גופניות ומנטליות.
השתהות מודעת
סוד נוסף הוא מה שאני קורא לו “השתהות מודעת” - היכולת לפעול בנחישות אבל לעולם לא בחיפזון. גם ברגעים האינטנסיביים ביותר, חלק קטן ממני תמיד עומד בצד, מתבונן, מנתח, מעריך. זה מאפשר לי להרגיש את הדינמיקה המתפתחת ולכוון אותה.
אני אף פעם לא “נסחף” לגמרי. התשוקה שלי תמיד מרוסנת במידה מסוימת על ידי המודעות הזו, וזה בדיוק מה שהופך אותי לדומיננט אחראי.
רצף הדרגתי של אינטנסיביות
אני עובד בשכבות של אינטנסיביות. מתחיל עדין, בונה לאט, מעמיק בהדרגה. זה מאפשר לי לבדוק תגובות בכל שלב לפני שאני מעמיק. כמו לעלות במדרגות - אתה בודק שכל מדרגה יציבה לפני שאתה מעביר את כל משקלך אליה.
לפעמים אני מכניס “בדיקות קטנות” - למשל, אחיזה חזקה יותר לרגע, או שינוי פתאומי בטון הקול. התגובה לאלה מספרת לי הרבה על מוכנותה למה שיבוא.
אינטואיציה מבוססת ניסיון
אחרי שנים בתחום, פיתחתי אינטואיציה חדה. אבל אינטואיציה אינה דבר מסתורי - היא ניסיון מעובד שפועל ברקע. זה כמו נהג מרוצים שמרגיש את המכונית ואת הכביש. עם זאת, אני עדיין לא סומך רק עליה. אני תמיד מגבה אותה במודעות מלאה ובתקשורת.
נכונות לטעות ולתקן
למרות כל הניסיון והתשומת לב, לפעמים אני עדיין טועה בקריאה. ההבדל הוא שאני מזהה את זה מהר ומתקן. אם אני רואה תגובה לא צפויה, אני לא ממשיך באותו כיוון מתוך אגו או עקשנות. אני נסוג, מעריך מחדש, משנה גישה.
אני גם מקיים תחקיר אחרי כל סצנה משמעותית. לא רק “איך היה” שטחי, אלא שיחה מעמיקה על רגעים ספציפיים, תחושות, מחשבות. זה מחדד את היכולת שלי לקרוא נכון בפעם הבאה.
האיזון בין אחריות לחופש
ולבסוף, אני זוכר תמיד שמטרת המשחק הזה היא לאפשר חופש דרך מסגרת בטוחה. האחריות שלי כדומיננט היא ליצור את המרחב שבו הסאב יכולה לשחרר שליטה מבלי לאבד ביטחון. זה דורש ממני להיות נוכח לגמרי ברגע, קשוב לכל סימן, מוכן להתאים את עצמי לצרכים המשתנים שלה.
אני יודע מתי “לסגור את הספר” כשאני מרגיש שהיא הגיעה לגבול היכולת שלה באותו יום - לא בהכרח הגבול שהוגדר מראש, אלא הגבול האמיתי של הרגע הזה, הסיטואציה הזו, היום הזה.
בסופו של דבר, השאלה שלך מדגישה את מה שמבדיל דומיננס אמיתי מחיקוי שטחי - היכולת לנוע בין עוצמה לעדינות לא מתוך אימפולסיביות, אלא מתוך הבנה עמוקה של הדינמיקה ושל האדם שמולי. זה לא רק על לקיחת שליטה, אלא על לקיחת אחריות.

הערב, אחרי שקשרתי את הנשלטת האחרונה שלי למיטה בקשירה יפנית מושלמת, מצאתי את עצמי עומד מולה עם כוס יין אדום ביד, מחייך ומהרהר בפרדוקס המופלא של עולמנו: דווקא כשאני לוקח את השליטה המוחלטת, אני מרגיש את החופש הגדול ביותר.

אומרים שכוח משחית, אבל הם שכחו להוסיף שכוח גם מעורר. במיוחד כשהוא מופעל בין ארבע קירות, בהסכמה מלאה, ועם מספיק רעיונות יצירתיים לערב שלם של... *נקרא לזה "חקירה פסיכו-

 הכל עניין של טיימינג

אני שולט מזה שנים רבות. מספיק זמן כדי לדעת שההבדל בין "אוי, כן!" ל"אוי, לא" הוא לפעמים שבריר של שנייה, נשיפה קלה, או – לא פחות חשוב – חוש הומור במקום הנכון.

לדוגמה, הפעם ההיא כשהנשלטת שלי שאלה אם יש לי "משהו גדול במיוחד בשבילה הערב", וכשפתחתי את המזוודה השחורה שלי, הוצאתי... עותק של "כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה. "זה די עבה," אמרתי, "וכן, יהיה לנו זמן לדון בפילוסופיה *אחרי* שנסיים עם כל השאר."

חוש הומור הוא חובה. אחרי הכל, כשאת קשורה ומחכה לי שאחליט מה יקרה הלאה, הצחקה קטנה יכולה להיות ההפוגה המושלמת לפני... ובכן, לפני שאני מחליט שהגיע הזמן לחזור לעניינים.

 אמנות עדינה של חוסר עדינות

ישנה אמנות עדינה בלדעת מתי להיות עדין ומתי... פחות. כמו מנצח על תזמורת – לפעמים צריך ללטף את הכינור, ולפעמים צריך להכות בתופים בכל הכוח.

אני מוצא את עצמי משחק בניגודים: עניבת משי יוקרתית ביום, וחבל קנבוס גס בלילה. מחמאה מלטפת באוזן, ואחריה... ובכן, לא כל הלחישות שלי מתאימות לאוזניים רגישות.

האינטליגנציה היא התבלין הסודי. כי בסופו של יום, המוח הוא איבר המין החזק ביותר, ולדעת איך להשתמש במילים לעתים משפיע יותר מכל הצלפה. הרהורים על מה שבין כוח לתשוקה

כשאני מתבונן בעולם ה-BDSM, אני רואה מעבדה לחקר הנפש האנושית. מקום שבו תפקידים חברתיים מתהפכים, גבולות מתערפלים, והחוקים היחידים הם אלו שאנחנו מסכימים עליהם בשקט שלפני הסערה.

אני מוצא עצמי מהרהר לפעמים, בין משחק לבא, על הפרדוקס המופלא שבלקיחת שליטה. על הקסם שבלדעת לקרוא אדם אחר כמו ספר פתוח: לדעת מתי לדפדף בעדינות, מתי להפוך דף בחדות, ומתי פשוט לסגור את הספר ולהשאיר את הסוף תלוי באוויר עד הפעם הבאה.

יש משהו בשילוב של אינטלקט ותשוקה גופנית, של שיחה עמוקה שמתחלפת בשתיקה רועמת, של ללגום יין משובח ואז... ללגום משהו אחר לגמרי. הניגודים האלה הם שמניעים אותי.

כן, אני יכול לדון בסארטר ובניטשה. וכן, אני יודע להכין כוס תה מושלמת אחרי סשן אינטנסיבי. אבל האמנות האמיתית היא ביכולת לנוע בין העולמות — להיות ג'נטלמן מהרגע שנכנסים לקפה ועד הרגע ש... החליפה מוסרת, והחוקים משתנים.

הרפתקאות הן לאלה שיודעים לזהות אותן כשהן מופיעות באפלה.

מסמך מדהים שמצאתי ברשת, של לדוקטור קלריסה פינקולה אסטס, הפסיכואנליטיקאית שכתבה את ״רצות עם זאבים״. אסטס נשאלה על ידי הבנות שלה:״איך בוחרים בן זוג?״ ובאופן טבעי לכותבת, היא החליטה בתגובה לנסח עבורן מסמך הנחיות.

איך לבחור בן זוג לחיים?

1. בחרי מישהו כאילו היית עיוורת. עצמי את עינייך וראי מה את יכולה להרגיש על אותו אדם, על אדיבותו, נאמנותו, תובנותיו, מסירותו והיכולת שלו להיות איכפתי כלפיך ולטפל בעצמי כישות עצמאית. כאשר זה נוגע למושא אהבתינו, זה יותר חשוב מה אנחנו רואות בעיניים
עצומות.

2.בחרי מישהו שיש לו את היכולת ללמוד. אלו שלא יכולים
ללמוד הם חסרי סבלנות. בחרי אדם שסקרן כלפי העולם
וכלפי בני האדם, אדם שתמיד לומד ומתפתח.

3.בחרי מישהו שמוכן להיות גם חזק וגם רגיש. בחרי מישהו שיש לו את כוחותיו של העץ: הגמיש ברוחות ולא נשבר על ידן. בחרי אדם שיש לו את היכולת לראות ולהיות
ער לדברים מסביבו.

4.בחרי מישהו שכשאת פוגעת בו, הוא מרגיש כאב, והוא מוכן להראות אותו, וגם הפוך: כשהוא פוגע בך, הוא רואה את הכאב שלך ומצטער.

5.בחרי מישהו שיש לו אש פנימית: לבנות, לצייר, לכתוב או למדוט. אש כלפי משהו שהוא אוהב. בחרי מישהו שנמצא במסע שלו ורואה אותך כשותפה למסע. בחרי מישהו שמסוגל להיות גם ממוזג איתך וגם נפרד ממך, שהקשר ביניכם יכול להחזיק מעמד במרחק מבלי להישבר.

6.בחרי מישהו שיש לו תשוקות מסוימות שדומות לשלך. מערכת יחסים נועדה כדי שניצור זכרונות ביחד.

7.בחרי מישהו שיש לו ערכים דומים לשלך לגבי גידול ילדים, לגבי משפחה, לגבי שורשים ולגבי תפקידי הגבר, האישה, הכסף והדת. כל אלו יעזרו לצמצם את החיכוך במערכת יחסים שלכם. במידה וישנם הבדלים, כדאי לעבוד עליהם לפני שנכנסים למחויבות ארוכת טווח.

8.בחרי מישהו שיש לו חמלה, שיודע להקשיב, שמסכים להשקיע בך זמן.

9.בחרי מישהו שיכול לצחוק על עצמו ושיודע איך להפסיק וויכוח באמצע משפט.

10.בחרי מישהו שיכול להעלים עין לגבי חלק מחולשותייך, יודע לקבל את אלו שהוא יכול לחיות איתן. זה חשוב במיוחד בגלל שדברים מסוימים שנראים לנו חמודים ומקסימים בתחילת קשר, יכולים להוציא אדם משפיותו בהמשך שלו. דברים מסוימים במערכת יחסים הם פשוט בלתי מתקבלים על הדעת ואין לקבל אותם(!): התעללות, כל סוג של אלימות, התמכרות לאלכוהול ולסמים, פעילות קרימינלית, הימורים, כל דבר שלא מאפשר לאדם להיות נוכח. גם אין לקבל ולהסכים לחיות עם אדם שלא יודע להגיד את האמת, שלא יודע לתת, שלא יודע לתמוך בך גם אחרי שטעית. התפשרות על כל אחד מאלו לאורך זמן לא תאפשר קרקע פוריה לזוגיות בריאה.

11.בחרי מישהו שיכול להיות חבר טוב שלך, לא רק מאהב. האם את מוכנה לעשות עבור בן זוג מה שאת מוכנה לעשות עבור חברות שלך? האם את מוכנה לשבת ולהקשיב למחשבותיו ולנושאים האהובים עליו? הוא יכול לעשות אותו דבר בשבילך?

12.החשוב ביותר- ודאי שכשאת בוחרת- את בוחרת מישהו שהופך את חייך לגדולים יותר, ולא קטנים יותר. זה כבר יראה לך כל מה שאת צריכה לדעת.