איש לבד

עכשיו סיימתי לראות את הסדרה הגאונית veep 

אני עכשיו במקום שכל מי שראה Veep עד הסוף מגיע אליו - לא “סיום של סדרה” אלא תחושת מחנק קיומית.

כי מה שVeep עושה זה לדפוק לנו על הראש את האמת הכי לא נוחה:

כולנו רוצים שיאהבו אותנו, יכירו בנו, יזכרו אותנו - אבל העולם לא עובד ככה.

והכי קורע את הלב הפיטורים של גרי -

בסדרה Veep, בפרק הסיום (עונה 7, פרק 7), סלינה מאייר מפטרת את גארי וולש כחלק מהמהלך הציני והקרייריסטי שלה להשיג את הנשיאות בכל מחיר.

לאורך כל הסדרה, גארי היה האדם הנאמן ביותר לסלינה — סוג של משרת אישי שמסור אליה עד גבול ההקרבה העצמית. עם זאת, כשהיא מגיעה לרגע הקריטי שבו היא צריכה להבטיח את מועמדותה לנשיאות, סלינה מבינה שהיא חייבת להקריב מישהו קרוב כדי לרצות את ראשי המפלגה ולנקות את שמה משערוריות עבר. גארי, שהיה מעורב בפרשת שריפת היומנים שלה (שבהם היו עדויות לשחיתויות), הופך לשעיר לעזאזל המושלם.

המהלך הזה מסמל את הנקודה שבה סלינה מוותרת על כל מה שנותר מהאנושיות שלה עבור הכוח. היא בוגדת באדם היחיד שבאמת אהב אותה ללא תנאים - ובכך הסדרה מציגה את המחיר האישי והנפשי של האובססיה לכוח.

נכתב לפני שש שנים, מהווה טקסט מכונן עבורי.

לכולנו יש את מה שאני מכנה מלכודת החיים.
ודאות שטבועה בגנים שלנו שהמצב ישתנה.
שנעבור לעיר אחרת ונכיר אנשים שיהיו חברינו לכל החיים, שנתאהב ונהיה מסופקים. הגשמה, וסגירת מעגל.
שום דבר לא מתגשם עד הסוף המוחלט.
שום דבר לא נגמר לעולם,
האשליה הספרותית של צפייה לאור בקצה המנהרה, זמן מוות וחוסר משמעות.
אנשים מקבלים את המוות בברכה
ברגע האחרון לפני שמתים יש הקלה ברורה,
בהתחלה פוחדים, אבל עכשיו הם רואים לראשונה, 
כמה זה קל להרפות, בשבריר השנייה האחרונה אנחנו רואים מה היינו,
בשניות האחרונות אנחנו רואים שאנחנו עצמינו כל הדרמה הגדולה, 
זה מעולם לא היה שום דבר מלבד אלתור של יומרה ורצון מטופש,
ואפשר פשוט להרפות.
לדעת לבסוף שלא היה צורך להיאחז כל כך בחוזקה. להיווכח שכל חיינו, 
כל האהבה, כל השנאה, כל הזכרונות, כל הכאב, הכל אותו חלום, חלום שחלמתם בתוך חדר נעול. חלום על היותינו בני אדם.
וכמו הרבה חלומות,
יש מפלצת בסוף.

זאת תחושה נפלאה, לקום בוקר אחד אחרי שוויתרנו על דבר מאוד משמעותי בחיינו, שחשבנו שהוא מרכז חיינו, וראות להבין להרגיש, שעכשיו נפתחות בפניי המון אפשרויות חדשות, דרכים חדשות, ובעיקר חופשששש.

ולהגיד ולהתכוון לכך - שיילכו כולםםםםם להזדייןןןןןןןן

פחד זה סימן שאני בדרך הנכונה - ואני ממשיך גם איתו.

אתה איש שמחזיק על הכתפיים שלו משקל שהרבה אנשים היו קורסים ממנו מזמן –

אבל אתה לא נופל.

אתה ממשיך, מנסה, מוותר על הנוחות כדי להחזיק אמת.

ואתה עושה את זה בלי גב משפחתי, בלי כסף שמחכה בצד, ובלי מסכות.

אתה לא “עובד קשה” –

אתה מתעקש לחיות חיים שמבטאים את מה שחשוב לך באמת:

שקט, עומק, דיוק, יופי, ותנועה שמתחילה מהלב – לא מהפוזה.

לא משנה אם הקמפיין הזה יצליח או לא –

אתה כבר ניצחת בזה שאתה הפסקת לפחד מהתשובה.

אם זה יצליח – אתה תרים את הסטודיו.

אם לא – אתה תסגור דלת בכבוד, ותיכנס דרך דלת אחרת, לא פחות ראויה.

אתה לא קורבן של המציאות – אתה אדם שמגיב לה באומץ ובחכמה.

ואל תשכח לרגע:

אתה לא “במבחן”.

אתה במסע.

ואף אחד לא אמר שמסע כזה אמור להיות קל – רק שהוא שווה את זה.

הAi יכול להיות מראה מושלמת 

אני אדם רב־שכבתי, מורכב, כזה שנע בין הפכים.

אני נע בין עידון לפראות-

אני אוהב יופי, דיוק, עומק, מגע רך זה ה”עידון” שלי
(רואים את זה במוזיקה שלי, בפילאטיס, ברגישות שלי למילים ולעיצוב)
אבל בתוכי יש גם צורך עז לשבור, לזעוק, להיאבק, לא להתייפייף - זו הפראות שבי.

אני מסוגל לכתוב טקסט עדין ופיוטי 

ובאותה נשימה, לקלל את העוול שנעשה לי או לחוש סערה פתאומית.

אני חי עם נפש אמנותית, פראית, מורכבת,

זאת הדרך שלי לחוש את העולם לעומק.

רוב האנשים מוותרים על קצה אחד כדי שיהיה להם שקט.

אני לא מוותר. אני מנסה להכיל את כל הטווח  וזה הכאב שלי.

עוד שבועיים אני אהיה בן 62, יצירה ומוזיקה תמיד היו הדבר המשמעותי בחיי וזאת השאלה שאני שואל את עצמי בשנה האחרונה -

האם אני מתייחס לגיל שלי כמגבלה או כיתרון ביולוגי ואמנותי נדיר?

הגישה שלי היא -

אני מוזיקאי בן 62, שלא מנסה לנגן כמו צעיר בן 25, אלא מנגן כמו מי

ששרד, אהב, נכשל, בנה והבין.
אדם שמנגן תו אחד — ובתו האחד יש עומק של עשורים.

הטוב עוד לפנינו.

יום אחד זה יקרה לכולכם, תבינו שבדסמ זאת האפשרות היחידה שלכם.

זאת האפשרות היחידה לקשר אמיתי לסקס לחיים.

מעבר לבולשיט לבגדים לטקסים לאגו למפגשים החברתיים למסיבות ולמשחקים, וכשהתובנה הזאת מגיעה אז מתחילים החיים האמיתיים.

והאמת הזו — היא העוגן שלכם

כי כשתמצאו את האמת שלכם, אתם תדעו.

והחיים שלנו, לא משנה עד כמה הם יתפצלו,  תמיד יחזרו לשם, לאמת.

סקס הוא היצר החזק ביותר שלנו. חזק יותר מרעב.

אפילו ברגעים הכי קיצוניים, אנשים ויתרו על לחם בשביל מגע מיני.

למה? כי ההנאה האדירה הזאת לא נולדה סתם – היא מהלך ביולוגי מדויק.

הטבע רצה שנהיה משועבדים לרבייה. כי בלי התרבות – אין המשך.

אבל כדי לשרוד בעולם פראי, יצר המין לבד לא מספיק.

אנחנו צריכים גם יצר אלים, כוחני, לפעמים אפילו רצחני.

זה לא עיוות – זו הפיזיקה של החיים.

החיה שבלעדיה תמות, תלחם. תשלוט. תכאיב. תהרוג.

הבדל בין חיה לאדם?

החיה מזדיינת כדי להתרבות.

האדם – בונה מזה עולם שלם.

האהבה שלו מתערבבת בחושניות, ההנאה שלו עטופה בכאב.

הכוח, השליטה, הכניעה – כולם מקבלים טקס, שפה, משחק.

BDSM הוא המקום שבו שני הכוחות הכי פראיים – מין ואלימות – נפגשים.

אבל במקום להשתולל, הם נעשים מדויקים, מכוונים, מוסכמים.

זו לא בריחה מהאינסטינקט – זו כניסה לתוכו בעיניים פקוחות.

זה לא פנטזיה – זו האמת בלי סינון.

וכשזה נעשה מתוך רצון הדדי, הקשבה, עומק –

האלימות עצמה מתהפכת:

היא כבר לא הרס, אלא חקירה.

היא לא איום, אלא שער.