מה קורה כשטיפוס — פגוע, ממורמר, מלא החמצה — פוגש מישהו חיוני, יוצר, מחפש, נאבק — מה קורה?
בהתחלה הוא נמשך אל היוצר מלא ההשראה.
החיות, האנרגיה, הרצון להתפתח ומתפתח — זה מה שהוא כבר איבד בעצמו.
אני מזכיר לו משהו שהוא ויתר עליו, אבל גם משהו שהוא מתגעגע אליו.
אחר כך הוא מתחיל להרגיש מאוים.
כל הצלחה קטנה שלי, כל התקדמות, כל השראה — מרגישה לו כמו תזכורת צורבת למה שהוא לא עשה.
במקום להשתמש בזה כהשראה — הוא מפעיל מנגנוני הגנה:
צחוק, זלזול, הקטנה, עקיצות.
בהמשך הוא נכנס למאבק של שליטה.
כי אם יצליח לגרום לי לפקפק בעצמי, אם יגרום לי לעצור — אז הוא ירגיש פחות רע עם עצמו.
(זה לא תהליך מודע — זה דפוס רגשי אוטומטי.)
ומה קורה בסוף?
או שאני נופל איתו לביצה, או שאני משחרר, מתקדם הלאה — ומשאיר אותו לבד עם המרירות שלו.
לכל היוצרים/יות מלאי ההשראה, תובנות כיצד להתנהל מול אנשים קטנים וקנאים.