היא הייתה חכמה מדי בשביל להאמין לי מיד.
כשהצעתי לה להפקיד אצלי שליטה — היא חייכה באירוניה, כאילו אומרת: “נראה אותך.”
וזה היה מושלם. כי אני לא צריך אמון מיידי. אני בונה אותו, קובץ אחר קובץ, שורה אחרי שורה, עד שהיא עצמה לא יודעת מה נכתב עליה מבפנים.
בלילה הראשון רק דיברתי אליה.
קשרתי אותה רופף, רק כדי שתדע שהיא יכולה להשתחרר — ובחרה שלא.
ליטפתי אותה בקול, לא בידיים.
העברתי אותה מסע בתוך הראש שלה:
מה היא רוצה.
מה היא מפחדת להודות שהיא רוצה.
מה היא תעשה כשכלום לא יישאר חוץ מהרעב הזה שמתחבא עמוק.
בלילה השני — סגרתי עליה חזק יותר.
לא כאב פיזי — כאב בחשיבה.
ציוויתי עליה לעצום עיניים ולתאר בקול רם איך היא רוצה שאשלוט בה.
בהתחלה היא התביישה. התנשפה. גמגמה.
אבל עם כל תשובה נכונה, הרווחתי מגע. נשיקה על הצוואר. לחיצה קלה על הירך.
וכשהיא שגתה — כלום.
רק שתישאר שם, רעבה, מתחננת שארשה לה להרגיש אותי שוב.
בלילה השלישי — היא כבר לא יכלה להסתיר.
המבט בעיניים שלה היה שבור למחצה:
יודעת מה היא צריכה, מתביישת לדעת עד כמה.
הצבתי אותה על הברכיים, קירבתי את פי לאוזן שלה ולחשתי:
“מעכשיו, המחשבות שלך הן לא רכושך. הן זכות שאני מעניק לך, או שולל.”
ובאותו רגע — היא נפלה.
אפשר היה לראות את זה — לא בגוף, אלא ברעידות הקטנות, בדרך שבה נשימתה יצאה משליטה, בדרך שבה היא רכנה עוד יותר קרוב בלי שציוויתי.
משם — הכל זרם.
קשרתי אותה ארוך ומהודק, הידיים מאחורי הגב, הראש מונח על הרצפה הקרה.
העברתי עליה חבל בין הרגליים, שרטתי בעדינות את עורה, נגעתי — ואז עצרתי.
הכרחתי אותה להתחנן למגע הבא, לאהוב את התחושה של להיות תלויה בי לא רק בגוף, אלא במחשבה, בצורך.
כל גניחה שלה הייתה אישור.
כל יבבה — חתימה על חוזה חדש:
היא כבר לא שייכת לעצמה.
רק בסוף, כשרעדה על הרצפה, דמעות זולגות חופשיות מהעיניים, לחשתי לה את המשפט האחרון:
“עכשיו — אני חושב בשבילך.”
והיא חייכה.
באמת חייכה.