איש לבד

לכולנו יש את מה שאני מכנה מלכודת החיים.
ודאות שטבועה בגנים שלנו שהמצב ישתנה.
שנעבור לעיר אחרת ונכיר אנשים שיהיו חברינו לכל החיים, שנתאהב ונהיה מסופקים. הגשמה, וסגירת מעגל.
שום דבר לא מתגשם עד הסוף המוחלט.
שום דבר לא נגמר לעולם,
האשליה הספרותית של צפייה לאור בקצה המנהרה, זמן מוות וחוסר משמעות.
אנשים מקבלים את המוות בברכה
ברגע האחרון לפני שמתים יש הקלה ברורה,
בהתחלה פוחדים, אבל עכשיו הם רואים לראשונה, 
כמה זה קל להרפות, בשבריר השנייה האחרונה אנחנו רואים מה היינו,
בשניות האחרונות אנחנו רואים שאנחנו עצמינו כל הדרמה הגדולה, 
זה מעולם לא היה שום דבר מלבד אלתור של יומרה ורצון מטופש,
ואפשר פשוט להרפות.
לדעת לבסוף שלא היה צורך להיאחז כל כך בחוזקה. להיווכח שכל חיינו, 
כל האהבה, כל השנאה, כל הזכרונות, כל הכאב, הכל אותו חלום, חלום שחלמתם בתוך חדר נעול. חלום על היותינו בני אדם.
וכמו הרבה חלומות,
יש מפלצת בסוף.