אלי ישבה על קצה המיטה דקות ארוכות, קפואה. גופה היה עטוף במגבת לבנה שהודקה היום חזק מהרגיל, כאילו ניסתה לשמור על עצמה עוד רגע לפני היציאה. שיערה הארוך עדיין נטף מים, משאיר כתמים קטנים שהתפשטו לאט על הסדין הלבן.
היא ניסתה להרגיע את עצמה בכל דרך אפשרית: שתי נשימות מהירות מהאף ונשיפה ארוכה ומאולצת מהפה, ואז ספירה איטית לאחור מעשר, תוך שהיא מתמקדת בתחושת הקור של המים שנטפו לה במורד הגב. אבל הדופק שלה מיאן לרדת; היא יכלה להרגיש אותו הולם לה באוזניים, מזכיר לה שאין לה עוד הרבה זמן להתמהמה.
היא העירה את הטלפון ששכב לצדה. האור הלבן צרב את עיניה. 18:30. היא מוכרחה להתחיל להתלבש. את התור הקודם היא כבר פספסה - התקשרה ברגע האחרון בקול רועד והמציאה מקרה חירום מטופש כדי לחמוק מהמפגש. הפעם, היא ידעה, אין לה לאן לברוח. המרפאה מחכה. אין ברירה.
היא התרוממה מהמיטה בתנועה כבדה, ניגשה אל הארון ופתחה אותו לרווחה. מה לובשים לבדיקה ראשונה אצל רופא נשים? השאלה הדהדה בראשה בחוסר אונים. היא התלבטה אם ללבוש שמלה שתקל על המבוכה, אבל המחשבה על הבד המתנופף גרמה לה להרגיש חשופה מדי עוד לפני שיצאה מהבית.
בסוף, היא נצמדה למוכר: הבגדים שבהם הרגישה הכי מוגנת. תחתוני כותנה פשוטים ולבנים, חזייה חלקה, וג'ינס קצר ששוליו כבר נפרמו מרוב כביסות. מעל הכל היא משכה חולצת טי-שירט אוברסייז דהויה, כזו שבלעה את קימורי גופה והסתירה את החזה שלה מהעולם. בתוך השכבות האלו היא הרגישה, ולו לרגע, שהיא מצליחה להיעלם שוב.
הדרך למרפאה הרגישה הרבה יותר ארוכה ממה שהייתה באמת. אלי ניסתה להפעיל את הרדיו, מחפשת את הפלייליסט הקבוע שהיא בדרך כלל שרה איתו בקול רם בדרך לעבודה, אבל הצלילים נשמעו לה פתאום זרים, כמו רעש לבן ועמום שרק הגביר את הלחץ בתוך הרקות שלה. היא כיבתה אותו והשקט שנותר בתוך חלל הרכב היה כבד אפילו יותר.
היא הדקה את אחיזתה בהגה עד שפרקי אצבעותיה הלבינו, מנסה להשקיט את הרעידות הקלות בברכיים שלה. כל פנייה שקירבה אותה לבניין המשרדים גרמה לבטן שלה להתהפך. היא הרגישה כאילו היא לא נוהגת אל עבר בדיקה שגרתית, אלא מסגירה את עצמה לידיים זרות, למקום שבו לא יהיה לה שום דבר להתחבא מאחוריו.
היא חנתה את הרכב וכיבתה את המנוע, אבל נשארה לשבת עוד רגע בחושך שהחל לרדת על המדרכה. כשיצאה סוף סוף, הרגליים שלה הרגישו בוגדניות, רכות ועשויות מג'לי, כאילו הן מסרבות לשאת את משקל גופה אל עבר הבניין.
היא משכה את רצועת התיק אל הכתף, מהדקת אותו אל צדה כמשקולת מייצבת, והחלה לצעוד. 'די, אלי, תירגעי!' כמעט נזפה על עצמה, הצליל של קולה בשקט של הערב הפתיע אותה. 'תפסיקי להיות כל כך דרמטית. זו בדיקה שגרתית, חמש דקות וזה נגמר. הם כבר ראו הכל, אלי. הרופאים האלו... הם ראו כבר אלף נשים בדיוק כמוך.'
היא ניסתה להיאחז במחשבה הזו גם בזמן שהמעלית עשתה את דרכה למעלה, מזמזמת חלושות בחלל המבנה השקט. כשהדלתות נפתחו, היא מצאה את עצמה עומדת מול דלת זכוכית כבדה וחלבית. במרכזה, באותיות מתכת מוברשות וקרות, נכתב:
ד"ר יואל שטרן מומחה למיילדות וגינקולוגיה.
(יש מספיק ביקוש להמשך?)