אלי הניחה את היד על הידית. המתכת הייתה קרה. הדלת נפתחה והאוויר הקפוא של המזגן הכה בה מיד. היה שם ריח של חומרי חיטוי, חריף וסטרילי. הכל היה לבן מדי, מנוכר. מבהיל.
המזכירה ישבה מאחורי דלפק גבוה. היא לא הרימה את המבט, רק המשיכה להקליד בקדחתנות. הנקישות של הציפורניים שלה על המקלדת מילאו את החלל השקט. אלי עמדה שם וחיכתה.
"ערב טוב," אלי אמרה. הקול שלה יצא חלש מדי. היא כחכחה בגרון וניסתה שוב. "יש לי תור לד״ר שטרן."
המזכירה סיימה להקליד שורה, לחצה חזק על העכבר ורק אז הסתכלה על אלי מעל המשקפיים. מבט קצר וחסר סבלנות.
"שם?"
"אלי. אלי גולדשטיין."
"את האחרונה שלו להיום," המזכירה אמרה. היא שלפה דף מהמדפסת והניחה אותו על הדלפק עם עט פלסטיק. "תמלאי פרטים, היסטוריה רפואית וסיבת הביקור. אני אקרא לך."
היא חזרה למסך שלה. אלי לקחה את הטופס והלכה לפינה הכי מרוחקת בחדר ההמתנה. היא התיישבה על כיסא הפלסטיק הנוקשה והביטה בדף. 'סיבת הביקור'. הידיים שלה רעדו כל כך שהיא בקושי הצליחה להחזיק את העט.
אלי רכנה מעל הדף. אלי גולדשטיין, 22. היא סימנה "לא" על כל המחלות הרגילות, עד שהגיעה לשאלה ההיא. "האם את פעילה מינית?". היא בהתה במשבצת הריקה והרגישה את הדם עולה לה ללחיים. שקר יהיה פתטי. הוא הרי רופא, הוא יראה את האמת תוך דקה וזה יהיה עוד יותר מביך. היא סימנה איקס קטן ומעוך בתיבת ה-לא והפכה את הדף מהר.
היא החזירה את הטופס לדלפק. המזכירה אפילו לא אמרה תודה, רק לקחה אותו והניחה בערימה.
עברו עשר דקות. אחר כך עשרים. החדר היה ריק לגמרי, והשקט התחיל לעלות לה על העצבים. היא בהתה בשעון שעל הקיר, מקשיבה לתקתוק המכני שלו. 19:15. למה הם תמיד מאחרים? כאילו שהזמן שלה לא שווה כלום. היא הרגישה את הדחף המוכר פשוט לקום וללכת. לעזאזל עם הבדיקה הזאת, היא תחזור הביתה, תנעל את הדלת ותשכח שכל זה קרה.
היא כבר הזיזה את התיק שלה, מוכנה לקום, כשתנועה ליד הדלפק עצרה אותה. המזכירה נעמדה, כיבתה את המסך ושלפה תיק עור קטן מהמגירה. היא הרימה את שפורפרת הטלפון וחייגה.
"דוקטור שטרן? סיימתי להיום. הפציינטית האחרונה כאן, מחכה בחוץ. אני זזה הביתה."
היא הניחה את הטלפון, זרקה מבט אחרון לכיוון של אלי ויצאה דרך דלת הזכוכית. אלי שמעה את הנעילה של הדלת החיצונית. זהו. היא נשארה לבד במסדרון השקט, ורק האור שיצא מתחת לדלת של ד"ר שטרן הראה שמישהו עדיין בחדר.
הדלת נפתחה. זוג יצא החוצה, האישה ליטפה לעצמה את הבטן והם התקדמו לעבר היציאה מבלי להבחין בה.
"לילה טוב," קול עמוק נשמע מהפתח.
אלי הרימה את הראש. ד"ר שטרן עמד שם. הוא היה גבר גבוה, באמצע שנות החמישים לחייו, עם שיער כהה שהאפיר קצת בצדדים. הוא לא היה מגולח, והזיפים הכהים על הפנים שלו גרמו לו להיראות עייף, כאילו הוא שם ימים ארוכים. הוא לבש חלוק לבן מעל חולצה כחולה של מותג מוכר, והשרוולים שלו היו מקופלים עד המרפקים.
הוא ניגש לעמדת המזכירה, לקח את הטופס שהשאירה לו על הדלפק והעיף בו מבט מהיר. הוא נראה חמור סבר, כאילו כל מה שהוא רוצה זה לסיים כבר עם הפציינטית האחרונה וללכת הביתה.
"אלי גולדשטיין?" הוא שאל מבלי להרים מבט לכיוונה.
"כן," היא אמרה. הקול שלה עדיין היה חלש.
"בואי פנימה."
הוא הסתובב וחזר לתוך החדר. אלי קמה, לקחה את התיק שלה ונכנסה אחריו. הדלת נסגרה מאחוריה.
החדר היה קטן יותר ממה שחשבה. הריח של חומרי החיטוי היה פה אפילו חזק יותר, מעורב בריח של נייר ושאריות קפה מהבוקר. ד״ר שטרן התיישב מאחורי שולחן עץ כבד וסימן לה עם היד על הכיסא שמולו. אלי התיישבה, מניחה את התיק על הברכיים שלה.
הוא עדיין לא הרים אליה את המבט. הוא הניח את הטופס על השולחן ועבר עליו עם עט, מסמן לעצמו דברים בעיגולים קטנים. השקט בחדר היה מעיק. רק הרעש של המזגן נשמע ברקע.
"אלי," הוא אמר סוף סוף. הקול שלו היה נמוך, כמעט מחוספס. הוא הרים את הראש והביט לה ישר בעיניים. סוף סוף. "בת 22. פעם ראשונה אצל גינקולוג?"
"כן," היא בלעה את הרוק.
הוא הנהן לאט, ואז חזר לדף. הוא עצר בשורה שהיא מילאה בקושי.
"כתבת שאת לא פעילה מינית." הוא אמר את זה כעובדה, לא כשאלה. העיניים שלו חזרו אליה, בוחנות, מנסות להבין אם היא מסתירה משהו. "בכלל?"
אלי הרגישה את החום מתפשט לה על כל הפנים. "בכלל."
הוא הניח את העט על השולחן בנקישה קלה ושילב את הידיים. "טוב. ומה מביא אותך לכאן היום, אלי? יש בעיה ספציפית או רק בדיקה שגרתית?
אלי הרגישה את הגרון שלה נחנק. היא השפילה עיניים לרצפה. "אני לא בטוחה מה הבעיה. זה פשוט... זה מרגיש כאילו משהו חסום שם, למטה..." היא לחשה. "ניסיתי... להשתמש בטמפון וזה פשוט לא נכנס. כאילו יש שם קיר." היא הרימה אליו מבט מהיר, כמעט מתחנן. "אני מפחדת שמשהו אצלי לא בסדר."
ד״ר שטרן לא נראה מופתע. הוא המשיך להביט בה ברוגע המנוכר שלו, בוחן את הפנים הבוערות שלה.
"אני מבין," הוא אמר סוף סוף. הקול שלו היה נמוך והחלטי. "אל תדאגי, אלי. אנחנו נפתור את זה."
הוא קם מהכיסא. הוא היה גבוה הרבה יותר ממה שנראה כשישב. הוא הצביע לכיוון פרגוד בד לבן בפינת החדר.
"לכי לשם. תורידי הכל מהמותניים ומטה. יש שם סדין נייר, תפרסי אותו ותעלי על כיסא הבדיקה. אני אגיע עוד דקה."
הוא הסתובב לשולחן צדדי והתחיל לעטות כפפות לטקס. הרעש של הגומי שנמתח על הידיים שלו היה הדבר האחרון שהיא שמעה לפני שנכנסה מאחורי הפרגוד.