המרחב מאחורי הפרגוד היה צפוף. אלי פתחה את הכפתור של הג'ינס בידיים רועדות. היא משכה אותו למטה יחד עם התחתונים ודחפה אותם מהר לתוך התיק שלה. האוויר של המזגן הכה בה מיד. היא משכה את שולי החולצה שלה למטה, מנסה לכסות את מה שאפשר.
היא הסתובבה לכיסא הבדיקה שהיה מרופד בעור שחור. משענות המתכת לרגליים בלטו באוויר. היא תפסה את קצה גליל הנייר בראש הכיסא, חתכה חתיכה ארוכה מדי ופרסה אותה על המושב. היא החליקה את הנייר שוב ושוב, מיישרת את הקמטים במהירות.
בסוף היא התיישבה על קצה המושב. הנייר רשרש תחתיה והרגיש מחוספס ולא נעים. היא הצמידה את הברכיים חזק והמתינה.
מעבר לפרגוד נשמע רעש של גלגלי כסא זזים ואז צעדים.
"מוכנה?" הקול של ד"ר שטרן שאל.
"כן," אלי אמרה.
הפרגוד הוסט הצידה בתנועה אחת. ד"ר שטרן עמד שם, הכפפות כבר מתוחות על הידיים שלו. הוא הביט בה יושבת על קצה הכיסא, מכווצת ומכסה את עצמה. הוא לא נראה מופתע. הוא נראה רק חסר סבלנות.
"תשכבי אחורה," הוא אמר בקול ענייני. "ותניחי את הרגליים על המשענות.״
אלי נשכבה לאחור. הנייר מרשרש תחתיה בכל פעם שניסתה קצת לזוז. היא בהתה בתקרה הלבנה.
"אני יכולה... אני יכולה פשוט לפשק את הרגליים דוקטור? בלי הברזלים האלה?" היא לחשה.
ד"ר שטרן קירב את הכיסא שלו. "אני מבין שזה מביך, אלי," הוא אמר בקול ענייני, כמעט משועמם. "אבל תאמיני לי שאני עושה את זה כל כך הרבה שנים שזה כבר ממש לא מרגש אותי. אין לי דרך לבדוק אותך כמו שצריך אם לא תשתפי פעולה."
הוא חיכה רגע. "את רוצה שאעזור לך?"
"כן," היא אמרה בקושי.
ד"ר שטרן לא היסס. הוא אחז בקרסול שלה ואז בעקב. המגע של הכפפות היה חלק וקר על העור שלה. הוא הרים את הרגל שלה במהירות והניח אותה על תושבת המתכת. אחר כך עשה את אותו הדבר עם הרגל השנייה.
אלי הרגישה את המתכת הקרה של התושבות. היא משכה בייאוש את שולי החולצה שלה למטה, מנסה לכסות את עצמה, וכשזה לא עבד היא שלחה את הידיים למטה, מנסה להסתיר את מה שנחשף.
ד"ר שטרן נאנח קלות. "אלי, אין לי הרבה זמן בשבילך היום. המזכירה כבר הלכה ואני רוצה לסיים. את מוכרחה להתגבר על המבוכה הזאת אם את רוצה שזה יסתיים מהר. תורידי את הידיים."
אלי הזיזה את הידיים לאט, כאילו הן עשויות ברזל. הדופק שלה הרגיש כל כך חזק עד שיכלה לשמוע אותו באוזניים שלה. בסוף היא הרימה את הידיים והניחה אותן על העיניים שלה, לוחצת חזק כמו ילדה. היא רק רצתה לדמיין שהיא לא שם.
היא שמעה את הגלגלים של השרפרף שלו כשהוא התקרב עוד יותר, ואז את הנקישה של מנורת הבדיקה שהוסטה ממקומה. החום של המנורה הגיע אל הירכיים שלה.
"אלי," הקול של ד"ר שטרן נשמע קרוב מאוד עכשיו, מהמקום שבו ישב בין הרגליים הפשוקות שלה. "אני צריך שתרדי עם הטוסיק טיפה אליי, לקצה של המיטה. את יכולה לעשות את זה בשבילי?"
אלי לא הזיזה את הידיים מהעיניים. היא רק הניעה את הראש בסירוב קטן.
"אלי, באמת," הוא אמר, והפעם היה אפשר לשמוע את קוצר הרוח בקול שלו. "אנחנו לא נסיים עם זה לעולם אם תמשיכי ככה. רק תתקדמי קצת לקצה, כדי שאני אוכל לראות מה קורה שם. בואי."
אלי נשארה קפואה. הידיים שלה עדיין לחצו על העיניים, והיא הרגישה שהיא בקושי מצליחה לשאוף אוויר. היא רצתה לזוז, היא באמת רצתה, אבל הגוף שלה פשוט סירב להקשיב.
"אלי, אני יכול לעזור לך עם זה?" הקול של ד"ר שטרן היה יבש. הוא לא חיכה לתשובה מילולית.
היא הנהנה בקושי.
ד"ר שטרן התרומם מהשרפרף שלו. הוא שלח את שתי הזרועות שלו קדימה, העביר אותן מתחת לברכיים המורמות שלה ומשך אותה לכיוונו בהחלטיות. אלי הרגישה את הגוף שלה מחליק על הנייר עד שהישבן שלה הגיע ממש לקצה המיטה.
הוא חזר והתיישב על השרפרף, מתמקם שוב בין הרגליים הפשוקות שלה. היא שמעה את החריקה הקלה של גלגלי הכיסא כשהוא התקרב עוד כמה סנטימטרים, ממש עד אליה. המנורה הרגישה רותחת על העור שלה.
"יופי," הוא אמר, והפעם היה אפשר לשמוע הקלה קטנה בקול שלו. "עכשיו אפשר להתחיל. אני הולך לבדוק אותך עכשיו, אלי. תנשמי."