אלי לחצה את הידיים על העיניים חזק עד שראתה כתמים צבעוניים. השקט בחדר היה מוחלט, מלבד הזמזום המונוטוני של המזגן והנשימות הקצרות שלה. היא ניסתה לעצור את הנשימה, אולי אם לא תזוז היא פשוט תיעלם משם.
אבל אז היא הרגישה את הכפפה שלו.
ד"ר שטרן השתמש באצבע ובאגודל כדי לפשק את השפתיים החיצוניות.
אלי לא האמינה שזה באמת קורה לה. שמישהו זר מסתכל ככה, תחת אור חזק כל כך, במקום שאפילו היא לא העזה להביט בו מעולם! היא הרגישה איך הוא פותח אותה לאט לאט לרווחה, פוער אותה, מותח את העור, לא משאיר אף חלקה חבויה. האוויר הקר של המזגן פגש אותה והיא הרגישה כל תנועה קטנה של האצבעות שלו.
זה היה חשוף בצורה בלתי נסבלת. הידיים שלה נתלשו מהעיניים ונשלחו מטה בתנועה חדה, מנסות באופן נואש להסתיר, להזיז את הידיים שלו.
לא לא לא... אני חושבת שהכל בסדר דוקטור," היא פלטה בקול רועד, כמעט נחנקת. "לא הייתי צריכה לבוא הנה. אני בסדר, באמת."
"אלי, ידיים למעלה," ד"ר שטרן אמר בלי להזיז את היד שלו ממנה. הקול שלו היה יבש וענייני. "אל תגעי לי בידיים, זה סטרילי. תחזירי אותן למעלה, בבקשה. עכשיו.״ המבט שלו בעיניים הלחיץ אותה.
״אני ממש מבקש שלא תעשי את זה יותר אלי״, הוא אמר בקול נוזף.
היא החזירה את הידיים אל הפנים, לוחצת אותן על העיניים חזק יותר מקודם. היא הרגישה איך הדמעות מטפסות מהגרון לעיניים, מבקשות לפרוץ החוצה. למה היא מתנהגת כמו ילדה קטנה? למה היא לא מסוגלת להירגע?
ד"ר שטרן שתק במשך רגעים ארוכים. אלי הרגישה איך האצבעות שלו ממשיכות לפשק את השפתיים שלה עוד ועוד, מותחות את העור עד הקצה תחת האור הלבן והקר. היא שמעה את החריקה הקלה של השרפרף שלו כשהוא רכן קצת יותר קדימה.
"תראי, חיצונית הכל נראה תקין," הוא מלמל בסוף. "המבנה האנטומי שלך בסדר גמור."
אבל הוא לא שחרר את האחיזה. האצבעות שלו נשארו שם, ממשיכות להחזיק אותה מולו פתוחה לחלוטין.
למה הוא לא משחרר כבר את האצבעות? היא שאלה את עצמה בלב. למה הוא ממשיך להסתכל לשם כל כך הרבה זמן? למה זה לא נגמר?!
אחרי דקות שהרגישו לה יותר כמו שעות, היא הרגישה שהוא סוף סוף מרפה והרשתה לעצמה לשחרר נשימה ארוכה של הקלה.
ואז היא שמעה את זה.
צליל חריקה קטן של פקק פלסטיק נפתח, ואז רעש של נוזל שנסחט משפורפרת. אלי קפאה. היא לא העזה לשאול את ד"ר שטרן מה הוא עושה, אבל היא הרגישה את זה מהר מאוד. קור פתאומי ורטוב נמרח ממש בפתח שלה.
הקור הזה הקפיץ אותה כאילו נכוותה מאש. הגוף שלה נדרך בבת אחת והיא זינקה לישיבה בתנועה כל כך מהירה שהרגישה את הראש שלה מתחיל להסתחרר. היא פלטה קול קטן של בהלה וניסתה להוריד את הרגליים מהתושבות, אבל ד"ר שטרן הקדים אותה. הוא תפס בברכיים שלה והחזיק אותן במקום בכוח.
"אלי!" הוא קרא, כמעט בצעקה. "את מוכנה להירגע? זה בסך הכל ג'ל!"
הוא המשיך ללחוץ את הברכיים שלה כלפי מטה, מקבע אותן לברזלים הקרים. המבט שלו היה קשה.
"אם תעשי את זה עוד פעם אחת, אלי, אני אאלץ להשתמש ברצועות כדי להחזיק את הרגליים שלך במקום," הוא אמר בקול תקיף ומאיים. "זה מה שאת רוצה? שאני אקשור אותך לכיסא?"
"לא," אלי מלמלה, הקול שלה רעד והיא הרגישה את הדמעות עומדות בגרון. "לא, בבקשה."
"אז אני ממש מבקש ממך להתחיל לשלוט על עצמך ולהירגע," הוא אמר והרפה לאט מהאחיזה בברכיים שלה. "תשכבי חזרה ותנשמי. אני לא יכול לעשות את העבודה שלי כשאת משתוללת ככה."
אלי צנחה חזרה למזרן. היא הרגישה מושפלת, ילדותית, חסרת אונים. היא שוב כיסתה את העיניים בידיים רועדות, מנסה לנשום עמוק.
"עכשיו," הוא אמר ביובש, "אני הולך להחליק אצבע אחת פנימה. את איתי אלי?"
היא לא הצליחה להנפיק אפילו צליל. רק הנהנה בשקט.
ד"ר שטרן קירב את קצה האצבע לפתח שלה, גישש בזהירות, מאפשר לה להתרגל לתחושה של משהו שמבקש לחדור אליה. הוא הניח את האצבע ברכות על הסף, מעביר אותה בתנועות חקרניות קטנות על פני העור המתוח והרטוב, למעלה ולמטה. דרך הכפפה הדקה, הוא הרגיש כבר את ההתנגדות המוחלטת של השרירים שלה, את האופן שבו השרירים שלה כבר מתכוננים להתנגד אליו. הוא הבין באותו הרגע שלא מדובר בחרדה רגילה של מטופלת. הוא הבין שלבחורה הצעירה ששוכבת מולו מעולם לא חדר דבר. שהמקום הזה, שהוא בוחן עכשיו תחת האור החזק, הוא טריטוריה שאיש לא דרך בה מעולם. אפילו לא היא.
עם כמה שהוא רצה לסיים את הפגישה ולנסוע הביתה לויסקי ולפורנו, הוא מצא את עצמו משתהה שם עוד רגע ארוך. קצה האצבע שלו רק נח על הכניסה, מרגיש את פעימות הדם שלה דרך שכבת הגומי והג'ל. אלי הרגישה איך האוויר הקר של המזגן צורב את הפתח הפעור שלה. היא הרגישה את האצבע שלו נעה בסיבובים קטנים ועדינים סביב הפתח, נכנסת-לא נכנסת. היא הייתה בטוחה שהוא יכול לשמוע את הלב שלה הולם בקצה הבהונות.
"אני הולך להחליק רק את קצה האצבע פנימה, אלי," הוא אמר, והפעם הקול שלו היה שקט יותר, כמעט זהיר. "לאט מאוד. את תרגישי לחץ, אולי מתיחה קלה. נסי לא להילחם בזה."
ד״ר שטרן דחף סנטימטר אחד בקושי, בתנועה איטית כל כך שאלי הרגישה כל מילימטר של הגומי הכחול מחליק כנגד הבשר שלה. היא רצתה לקפוץ שוב מהכסא, אבל היא ידעה שאם תעשה את זה שוב ד״ר שטרן יקיים את האיום שלו ויקשור אותה לכסא. מותר לו בכלל לעשות את זה?
טוב," הוא אמר בשלווה, והקול היציב שלו הרגיש לה כמו סטירה בתוך כל הסערה הזו. "פרק ראשון בפנים. תנשמי עמוק, אלי. תני לשרירים להתרגל."
ד"ר שטרן נשאר דומם כשפרק האצבע שלו עטוף בשרירים הקפוצים שלה. הוא הרגיש את הרעד שעובר בה, את האופן שבו הגוף שלה נלחם בו כאילו הוא מנסה להדוף רעל. הוא נאנח בשקט, מבין שכל עוד היא במגננה כזו, הוא לא יצליח להתקדם מילימטר בלי לגרום לה לברוח מהכסא.
"אלי, תקשיבי לי," הוא אמר, הקול שלו היה נמוך וסמכותי, "זה לא יעבוד ככה. את נלחמת בי, והשרירים שלך פשוט נועלים את האצבע שלי בחוץ."
הוא לא הזיז את קצה האצבע מתוכה. "אנחנו ננסה משהו אחר. אני רוצה שתכווצי את השרירים שלך סביב האצבע שלי. הכי חזק שאת יכולה. כאילו את ממש מנסה למחוץ אותי פנימה."
אלי קפאה. היא לא הבינה למה הוא מבקש ממנה לעשות את הדבר שהיא הכי מפחדת ממנו -להרגיש אותו עוד יותר!
"תכווצי, עכשיו," הוא פקד.
היא עצמה את עיניה חזק מתחת לידיים שלה וגייסה את כל כוחה. היא הרגישה את השרירים הקטנים והבתוליים שלה נסגרים סביב הגומי החלקלק, לוחצים על האצבע שלו בייאוש. זה היה מאמץ מרוכז שגרם לכל הגוף שלה לרעוד על הכיסא.
"טוב מאוד," הוא מלמל, "ועכשיו... בבת אחת... פשוט תרפי."
ברגע שהיא שחררה, קרה משהו שהיא לא ציפתה לו. המתח שנבנה התפוגג בבת אחת, והשרירים שלה צנחו לתוך רפיון פתאומי, מותירים את הפתח שלה רך וחשוף הרבה יותר מקודם. לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה, היא הרגישה את התנועה שלו.
"בדיוק ככה," אמר ד״ר שטרן, ובלי להסס הוא החליק את האצבע עמוק יותר, כובש את הפרק השני והשלישי בתוך החלל שנפתח לו.