"אלי," הוא אמר. הקול שלו היה שקט מאוד, כמעט נבלע בזמזום המזגן. "אני צריך לבדוק את קצות העצבים שלך, לראות שהתגובות תקינות. אני צריך שתנסי להישאר רגועה, בסדר?"
אלי שאבה אוויר בקול חנוק וקטוע. הגוף שלה נדרך בבת אחת. שרירי הישבן שלה ננעלו נגד המזרן, והאגן שלה התרומם, נדחף אל תוך האצבע שלו מעצמו.
ד״ר שטרן השאיר את היד במקומה. קבועה, לחוצה. הוא הרגיש את הרעד שעבר בה דרך הכפפה, ואת הדופק שהלם בעוצמה כנגד קצה הלטקס הלח. החזה שלה עלה וירד בפרצים מהירים תחת החולצה הרחבה.
"תנשמי, אלי," הוא אמר. הקול שלו היה נמוך, קרוב.
אלי שאבה אוויר בקול חנוק וקטוע. הגוף שלה נדרך בבת אחת. שרירי הישבן שלה ננעלו נגד המזרן, והאגן שלה התרומם, נדחף אל תוך האצבע שלו מעצמו.
שטרן השאיר את היד במקומה. קבועה, לחוצה. הוא הרגיש את הרעד שעבר בה דרך הכפפה, ואת הדופק שהלם בעוצמה כנגד קצה הלטקס הלח. החזה שלה עלה וירד בפרצים מהירים תחת החולצה הרחבה.
"תנשמי, אלי," הוא אמר. הקול שלו היה נמוך, קרוב.
האגן שלה נשאר באוויר. שרירי הישבן שלה נותרו מכווצים, דוחפים אותה לקראת קצה האצבע שלו בכוח פיזי עיוור שהיא לא הצליחה לעצור. ד"ר שטרן לא נסוג. הוא שמר על היד שלו יציבה לחלוטין, מאפשר לגוף שלה להישען על הלטקס הלח.
הוא יישר מעט את גבו. כשהוא דיבר, הקול שלו חתך את השקט באבחה אחת. הוא חזר להיות קר, שטוח, וענייני לחלוטין.
"את יודעת במה אני נוגע עכשיו, אלי?" הוא שאל.
השקט בחדר הפך כבד. היא לא ענתה. העיניים שלה נשארו מכוסות תחת כפות הידיים הרועדות, והראש שלה רק נע מצד לצד בתנועת סירוב קטנה על המזרן. החזה שלה המשיך לעלות ולרדת בפרצים מהירים.
"אני... לא," היא הצליחה להוציא. הקול שלה היה חנוק ושבור.
"זה הדגדגן שלך אלי," הוא אמר בקול שטוח, נטול כל מבוכה. "פקעת של אלפי קצות עצבים שממוקמת ממש כאן, מעל הפתח שלך."
הוא צירף את האגודל שלו אל האצבע המורה. הלטקס הלח השמיע צליל חיכוך חרישי בתוך השקט כשהוא אחז בכיפה הקטנה והנפוחה בין שתי אצבעותיו.
"נכון שלא עשית את זה מעולם, אלי?" הוא שאל. הקול שלו נשאר שטוח, חסר רחמים.
הוא התחיל לגלגל את הרקמה הרגישה בין האצבע לאגודל, מחליק על העור המתוח בתנועות קצובות ומדויקות.
"בגלל זה השרירים שלך כל כך מכווצים כל הזמן," הוא המשיך, והגביר מעט את המהירות. התנועה שלו הפכה חדה יותר, מסובבת את האצבע על מוקד העצבים ולוחצת קלות עם האגודל. "הגוף שלך אוגר את כל הסטרס בתוך מערכת השרירים של רצפת האגן. את חיה במצב של התגוננות מתמדת, והמערכת שלך פשוט לא מכירה את מנגנון שחרור הלחץ הזה."
אלי לא הייתה מסוגלת לענות. היבבה השבורה שלה התחלפה באנקה ארוכה, רועדת ובלתי נשלטת שנמלטה מגרונה. ראשה נשמט לאחור על המזרן, חושף את צווארה המתוח, והידיים שלה לפתו את קצוות הכיסא עד שהמפרקים שלה הלבינו.
ד״ר שטרן המשיך לדבר, מתעלם לחלוטין מהקולות שהשמיעה, צופה בתגובות שלה כמו מבעד לזכוכית של מעבדה. "הגוף דורש פורקן תחושתי כדי לאפס את המערכת העצבית," הוא הסביר. הוא החליק את קצה האצבע שוב, לוחץ ומשחרר בקצב שהלך וגבר במכוון. "כשמונעים ממנו את הפעולה הזו לאורך שנים, הרקמה הופכת לנוקשה. הקיר שהתלוננת עליו? הוא לא אנטומי, אלי. הוא תוצאה של קיפאון תחושתי."
האצבע שלו המשיכה לנוע. תנועות מעגליות, קטנות ואיטיות. תחת הלטקס הלח, הוא יכול היה להרגיש את השינוי ברקמה. הכיפה הקטנה התמלאה בדם, התנפחה והפכה נוקשה ובולטת יותר כנגד הכפפה שלו.
"ששש..." הוא הסה אותה. הטון שלו נשאר שטוח. "לנשום, אלי."
"הרבה נשים נוהגות לגעת שם כדי להפיג מתח," הוא המשיך. הקול שלו נשאר יציב, מהדהד בחלל הקר. "גירוי מכוון של קצות העצבים האלו משחרר אנדורפינים למחזור הדם. זה מנגנון טבעי של הגוף להורדת סטרס, שיכוך כאב והרפיית שרירים."
הוא הגביר מעט את הלחץ, משלים סיבוב איטי נוסף.
אלי פלטה יבבה קטנה וגרונית. האגן שלה נדחף מעלה, רועד באוויר, מייצר חיכוך חזק יותר מול האצבע שלו. כפות הידיים שלה נשמטו מהפנים ונשלחו מטה, נאחזות במתכות הברזל של הכיסא בעוצמה.
"אבל את לא עושה את זה, נכון אלי?" הוא המשיך. הוא לא שאל אותה, הוא הציב בפניה עובדה. "הרקמה הזו מגיבה עכשיו בעוצמה קיצונית, כי היא חסרת כל ניסיון קודם. המערכת העצבית שלך מעולם לא התמודדה עם המסלול הזה, ולכן היא לא יודעת איך לווסת את העומס התחושתי."
הוא לא שינה את הקצב. כל תנועה מעגלית של האצבע שלו הייתה זהה לחלוטין לקודמתה. מכנית. חסרת רחמים בדיוק שלה.
האגן שלה רעד באוויר בפרכוס קל. כל שריר בירכיים שלה רטט תחת האור הלבן. היא ניסתה להניע את האגן שלה, תנועה עיוורת שנועדה אולי לברוח או אולי להעמיק עוד קצת את המגע, אבל ד״ר שטרן רק קיבע את היד שלו חזק יותר. הוא לא אפשר לה לשלוט בזווית או בעוצמה, כופה על הגוף שלה לקבל בדיוק את קצב הגירוי שהוא הכתיב.
"עכשיו, כשאנחנו מאלצים את המערכת להגיב לגירוי מתמשך," הוא אמר, מעביר את האגודל שלו בתנועת מחיצה קטנה שהוציאה מאלי צעקה חנוקה וקצרה, "השרירים ילמדו להרפות. זו תגובה מותנית."
הוא לא הפסיק את התנועה, אבל המבט שלו התרומם מהכפפות אל הפנים שלה. החזה שלה עלה וירד מתחת לחולצה הרחבה בקצב תזזיתי. השיער שלה היה מפוזר בסבך כהה על סדין הנייר הקרוע. העיניים שלה היו פעורות, מלאות דמעות, בוהות בתקרת הניאון שמעליהן בלי באמת לפקס את המבט. הנשימות שלה נשמעו כמו שריטות קטנות ונואשות באוויר הקר.
ד"ר שטרן בחן אותה. הוא ראה את הווריד בצוואר שלה פועם במהירות מואצת. ההתנגדות שלה נמחקה. הפחד הפרימלי שהניע אותה קודם הומר עכשיו לתגובה פיזיולוגית טהורה, עיוורת. הוא שלט לחלוטין במערכת העצבית שלה. השרירים שניסו לסגור עליו קודם בפאניקה, היו עכשיו משועבדים באופן מוחלט לקצב הגירוי שהוא הכתיב. לא הייתה לה שום דרך להתנגד.
הוא הגביר את הקצב.
האגודל והאצבע שלו נעו עכשיו יחד בתנועה מהירה, רציפה ונוקשה יותר. החיכוך של הלטקס הלח השמיע צליל מהיר וקצוב בחלל המרפאה.
"המערכת מתקרבת לעומס יתר," הוא אמר, קולו נשאר נטול רחמים ומדוד כפי שהיה. "את תרגישי עכשיו את הכיווץ המקסימלי, ואחריו תגיע הקריסה."
אלי לא יכלה להגיב. הפה שלה היה פתוח לרווחה בשאיפות קטועות. האגן שלה התפתל באוויר, מתחכך באצבעות שלו בתנועות קטנות ונואשות. ד"ר שטרן הידק את האמות שלו נגד השוקיים שלה, מקבע אותה חזק יותר למזרן ומונע ממנה כל תזוזה שתשבש את זווית הלחיצה. הוא דחף את האגודל שלו פנימה בעוצמה רבה יותר, חוסם כל אפשרות לנסיגה.
ואז, גל של כיווצים אלימים עבר לאורך כל פלג גופה התחתון. האגן שלה ננעל באוויר לשנייה אחת ארוכה, רועד בעוצמה שגרמה לתושבות המתכת לחרוק תחת העקבים שלה. זעקה דקה נקרעה מהגרון שלה. שרירי הירכיים שלה התהדקו סביב האמות שלו בחוזקה.
אבל העוויתות לא פסקו. גל רדף גל, מרעיד את הבטן התחתונה שלה ברצף מהיר ובלתי נשלט. היא רעדה כולה על סדין הנייר הקרוע, פולטת שרשרת של יבבות קטועות, חסרות אוויר. הגוף שלה פעל עכשיו מתוך מנגנון ביולוגי זר לחלוטין, תגובת שרשרת שהיא לא ידעה איך לעצור.
ד״ר שטרן לא הזיז את היד. הוא שמר על נקודת הלחץ המדויקת.
ואז, בניגוד מוחלט לכל אינסטינקט הבריחה שהניע אותה עד כה, האגן שלה נדחף כלפי מעלה בפעם האחרונה. היא התקשתה וסחטה את הרקמות שלה אל תוך האצבע שלו בעוצמה נואשת, מחלצת מגרונה אנקה ארוכה ושבורה.
ואז, בבת אחת, הכל קרס.
האגן שלה צנח בחזרה אל המזרן בחבטה. כל הגוף שלה נשמט, מרוקן מכוח, מתנשם בכבדות תחת האור הלבן והמסנוור.
ד"ר שטרן משך את ידו לאחור. צליל הניתוק של הלטקס הלח נשמע היטב בתוך השקט הכבד שחזר לחדר.
הוא קם מהשרפרף בתנועה אחת חלקה, מזדקף למלוא גובהו. פניו היו חתומות. הוא שלח את ידו ישירות אל ידית המתכת שעדיין בלטה מתוכה.
"השרירים נרפו," הוא ציין ביובש.
הוא סובב את הבורג. קליק. כפות המתכת נסגרו בחזרה זו על זו בתוכה, והוא משך את הספקולום החוצה בתנועה חלקה ורציפה.
ד״ר שטרן השליך את המכשיר אל תוך כיור הנירוסטה. קול המתכת שפגעה במתכת ניפץ את השקט בחדר. הוא הפנה אליה את גבו, קורע את הכפפות מידיו בתנועה חדה וזורק אותן לפח האשפה.
"תתלבשי, אלי," הוא אמר בלי להביט בה. הוא הושיט יד אל הפרגוד הלבן וסגר אותו סביבה בחבטה מהירה של טבעות פלסטיק על מסילת האלומיניום. "אני מחכה לך במשרד שלי."
קול הצעדים שלו התרחק.