סיפורים מהקליניקה

(חלק א׳ כאן)

(חלק ב׳ כאן)

(חלק ג׳ כאן)

אלי לחצה את הידיים על העיניים חזק עד שראתה כתמים צבעוניים. השקט בחדר היה מוחלט, מלבד הזמזום המונוטוני של המזגן והנשימות הקצרות שלה. היא ניסתה לעצור את הנשימה, אולי אם לא תזוז היא פשוט תיעלם משם.

אבל אז היא הרגישה את הכפפה שלו.

ד"ר שטרן השתמש באצבע ובאגודל כדי לפשק את השפתיים החיצוניות.

אלי לא האמינה שזה באמת קורה לה. שמישהו זר מסתכל ככה, תחת אור חזק כל כך, במקום שאפילו היא לא העזה להביט בו מעולם! היא הרגישה איך הוא פותח אותה לאט לאט לרווחה, פוער אותה, מותח את העור, לא משאיר אף חלקה חבויה. האוויר הקר של המזגן פגש אותה והיא הרגישה כל תנועה קטנה של האצבעות שלו.

זה היה חשוף בצורה בלתי נסבלת. הידיים שלה נתלשו מהעיניים ונשלחו מטה בתנועה חדה, מנסות באופן נואש להסתיר, להזיז את הידיים שלו.

לא לא לא... אני חושבת שהכל בסדר דוקטור," היא פלטה בקול רועד, כמעט נחנקת. "לא הייתי צריכה לבוא הנה. אני בסדר, באמת."

"אלי, ידיים למעלה," ד"ר שטרן אמר בלי להזיז את היד שלו ממנה. הקול שלו היה יבש וענייני. "אל תגעי לי בידיים, זה סטרילי. תחזירי אותן למעלה, בבקשה. עכשיו.״ המבט שלו בעיניים הלחיץ אותה. 

״אני ממש מבקש שלא תעשי את זה יותר אלי״, הוא אמר בקול נוזף.  

היא החזירה את הידיים אל הפנים, לוחצת אותן על העיניים חזק יותר מקודם. היא הרגישה איך הדמעות מטפסות מהגרון לעיניים, מבקשות לפרוץ החוצה. למה היא מתנהגת כמו ילדה קטנה? למה היא לא מסוגלת להירגע?

ד"ר שטרן שתק במשך רגעים ארוכים. אלי הרגישה איך האצבעות שלו ממשיכות לפשק את השפתיים שלה עוד ועוד, מותחות את העור עד הקצה תחת האור הלבן והקר. היא שמעה את החריקה הקלה של השרפרף שלו כשהוא רכן קצת יותר קדימה.

"תראי, חיצונית הכל נראה תקין," הוא מלמל בסוף. "המבנה האנטומי שלך בסדר גמור."

אבל הוא לא שחרר את האחיזה. האצבעות שלו נשארו שם, ממשיכות להחזיק אותה מולו פתוחה לחלוטין.

למה הוא לא משחרר כבר את האצבעות? היא שאלה את עצמה בלב. למה הוא ממשיך להסתכל לשם כל כך הרבה זמן? למה זה לא נגמר?!

אחרי דקות שהרגישו לה יותר כמו שעות, היא הרגישה שהוא סוף סוף מרפה והרשתה לעצמה לשחרר נשימה ארוכה של הקלה.

ואז היא שמעה את זה.

צליל חריקה קטן של פקק פלסטיק נפתח, ואז רעש של נוזל שנסחט משפורפרת. אלי קפאה. היא לא העזה לשאול את ד"ר שטרן מה הוא עושה, אבל היא הרגישה את זה מהר מאוד. קור פתאומי ורטוב נמרח ממש בפתח שלה. 

הקור הזה הקפיץ אותה כאילו נכוותה מאש. הגוף שלה נדרך בבת אחת והיא זינקה לישיבה בתנועה כל כך מהירה שהרגישה את הראש שלה מתחיל להסתחרר. היא פלטה קול קטן של בהלה וניסתה להוריד את הרגליים מהתושבות, אבל ד"ר שטרן הקדים אותה. הוא תפס בברכיים שלה והחזיק אותן במקום בכוח.

"אלי!" הוא קרא, כמעט בצעקה. "את מוכנה להירגע? זה בסך הכל ג'ל!"

הוא המשיך ללחוץ את הברכיים שלה כלפי מטה, מקבע אותן לברזלים הקרים. המבט שלו היה קשה.

"אם תעשי את זה עוד פעם אחת, אלי, אני אאלץ להשתמש ברצועות כדי להחזיק את הרגליים שלך במקום," הוא אמר בקול תקיף ומאיים. "זה מה שאת רוצה? שאני אקשור אותך לכיסא?"

"לא," אלי מלמלה, הקול שלה רעד והיא הרגישה את הדמעות עומדות בגרון. "לא, בבקשה."

"אז אני ממש מבקש ממך להתחיל לשלוט על עצמך ולהירגע," הוא אמר והרפה לאט מהאחיזה בברכיים שלה. "תשכבי חזרה ותנשמי. אני לא יכול לעשות את העבודה שלי כשאת משתוללת ככה."

אלי צנחה חזרה למזרן. היא הרגישה מושפלת, ילדותית, חסרת אונים. היא שוב כיסתה את העיניים בידיים רועדות, מנסה לנשום עמוק.

"עכשיו," הוא אמר ביובש, "אני הולך להחליק אצבע אחת פנימה. את איתי אלי?"

היא לא הצליחה להנפיק אפילו צליל. רק הנהנה בשקט.

ד"ר שטרן קירב את קצה האצבע לפתח שלה, גישש בזהירות, מאפשר לה להתרגל לתחושה של משהו שמבקש לחדור אליה. הוא הניח את האצבע ברכות על הסף, מעביר אותה בתנועות חקרניות קטנות על פני העור המתוח והרטוב, למעלה ולמטה. דרך הכפפה הדקה, הוא הרגיש כבר את ההתנגדות המוחלטת של השרירים שלה, את האופן שבו השרירים שלה כבר מתכוננים להתנגד אליו. הוא הבין באותו הרגע שלא מדובר בחרדה רגילה של מטופלת. הוא הבין שלבחורה הצעירה ששוכבת מולו מעולם לא חדר דבר. שהמקום הזה, שהוא בוחן עכשיו תחת האור החזק, הוא טריטוריה שאיש לא דרך בה מעולם. אפילו לא היא.

עם כמה שהוא רצה לסיים את הפגישה ולנסוע הביתה לויסקי ולפורנו, הוא מצא את עצמו משתהה שם עוד רגע ארוך. קצה האצבע שלו רק נח על הכניסה, מרגיש את פעימות הדם שלה דרך שכבת הגומי והג'ל. אלי הרגישה איך האוויר הקר של המזגן צורב את הפתח הפעור שלה. היא הרגישה את האצבע שלו נעה בסיבובים קטנים ועדינים  סביב הפתח, נכנסת-לא נכנסת. היא הייתה בטוחה שהוא יכול לשמוע את הלב שלה הולם בקצה הבהונות.

"אני הולך להחליק רק את קצה האצבע פנימה, אלי," הוא אמר, והפעם הקול שלו היה שקט יותר, כמעט זהיר. "לאט מאוד. את תרגישי לחץ, אולי מתיחה קלה. נסי לא להילחם בזה."

ד״ר שטרן דחף סנטימטר אחד בקושי, בתנועה איטית כל כך שאלי הרגישה כל מילימטר של הגומי הכחול מחליק כנגד הבשר שלה. היא רצתה לקפוץ שוב מהכסא, אבל היא ידעה שאם תעשה את זה שוב ד״ר שטרן יקיים את האיום שלו ויקשור אותה לכסא. מותר לו בכלל לעשות את זה?

טוב," הוא אמר בשלווה, והקול היציב שלו הרגיש לה כמו סטירה בתוך כל הסערה הזו. "פרק ראשון בפנים. תנשמי עמוק, אלי. תני לשרירים להתרגל."

ד"ר שטרן נשאר דומם כשפרק האצבע שלו עטוף בשרירים הקפוצים שלה. הוא הרגיש את הרעד שעובר בה, את האופן שבו הגוף שלה נלחם בו כאילו הוא מנסה להדוף רעל. הוא נאנח בשקט, מבין שכל עוד היא במגננה כזו, הוא לא יצליח להתקדם מילימטר בלי לגרום לה לברוח מהכסא.

"אלי, תקשיבי לי," הוא אמר, הקול שלו היה נמוך וסמכותי, "זה לא יעבוד ככה. את נלחמת בי, והשרירים שלך פשוט נועלים את האצבע שלי בחוץ."

הוא לא הזיז את קצה האצבע מתוכה. "אנחנו ננסה משהו אחר. אני רוצה שתכווצי את השרירים שלך סביב האצבע שלי. הכי חזק שאת יכולה. כאילו את ממש מנסה למחוץ אותי פנימה."

אלי קפאה. היא לא הבינה למה הוא מבקש ממנה לעשות את הדבר שהיא הכי מפחדת ממנו -להרגיש אותו עוד יותר!

"תכווצי, עכשיו," הוא פקד.

היא עצמה את עיניה חזק מתחת לידיים שלה וגייסה את כל כוחה. היא הרגישה את השרירים הקטנים והבתוליים שלה נסגרים סביב הגומי החלקלק, לוחצים על האצבע שלו בייאוש. זה היה מאמץ מרוכז שגרם לכל הגוף שלה לרעוד על הכיסא.

"טוב מאוד," הוא מלמל, "ועכשיו... בבת אחת... פשוט תרפי."

ברגע שהיא שחררה, קרה משהו שהיא לא ציפתה לו. המתח שנבנה התפוגג בבת אחת, והשרירים שלה צנחו לתוך רפיון פתאומי, מותירים את הפתח שלה רך וחשוף הרבה יותר מקודם. לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה, היא הרגישה את התנועה שלו.

"בדיוק ככה," אמר ד״ר שטרן, ובלי להסס הוא החליק את האצבע עמוק יותר, כובש את הפרק השני והשלישי בתוך החלל שנפתח לו.

(חלק א׳ כאן)

(חלק ב׳ כאן)

המרחב מאחורי הפרגוד היה צפוף. אלי פתחה את הכפתור של הג'ינס בידיים רועדות. היא משכה אותו למטה יחד עם התחתונים ודחפה אותם מהר לתוך התיק שלה. האוויר של המזגן הכה בה מיד. היא משכה את שולי החולצה שלה למטה, מנסה לכסות את מה שאפשר.

היא הסתובבה לכיסא הבדיקה שהיה מרופד בעור שחור. משענות המתכת לרגליים בלטו באוויר. היא תפסה את קצה גליל הנייר בראש הכיסא, חתכה חתיכה ארוכה מדי ופרסה אותה על המושב. היא החליקה את הנייר שוב ושוב, מיישרת את הקמטים במהירות.

בסוף היא התיישבה על קצה המושב. הנייר רשרש תחתיה והרגיש מחוספס ולא נעים. היא הצמידה את הברכיים חזק והמתינה.

מעבר לפרגוד נשמע רעש של גלגלי כסא זזים ואז צעדים.

"מוכנה?" הקול של ד"ר שטרן שאל.

"כן," אלי אמרה.

הפרגוד הוסט הצידה בתנועה אחת. ד"ר שטרן עמד שם, הכפפות כבר מתוחות על הידיים שלו. הוא הביט בה יושבת על קצה הכיסא, מכווצת ומכסה את עצמה. הוא לא נראה מופתע. הוא נראה רק חסר סבלנות.

"תשכבי אחורה," הוא אמר בקול ענייני. "ותניחי את הרגליים על המשענות.״

אלי נשכבה לאחור. הנייר מרשרש תחתיה בכל פעם שניסתה קצת לזוז. היא בהתה בתקרה הלבנה.

"אני יכולה... אני יכולה פשוט לפשק את הרגליים דוקטור? בלי הברזלים האלה?" היא לחשה.

ד"ר שטרן קירב את הכיסא שלו. "אני מבין שזה מביך, אלי," הוא אמר בקול ענייני, כמעט משועמם. "אבל תאמיני לי שאני עושה את זה כל כך הרבה שנים שזה כבר ממש לא מרגש אותי. אין לי דרך לבדוק אותך כמו שצריך אם לא תשתפי פעולה."

הוא חיכה רגע. "את רוצה שאעזור לך?"

"כן," היא אמרה בקושי.

ד"ר שטרן לא היסס. הוא אחז בקרסול שלה ואז בעקב. המגע של הכפפות היה חלק וקר על העור שלה. הוא הרים את הרגל שלה במהירות והניח אותה על תושבת המתכת. אחר כך עשה את אותו הדבר עם הרגל השנייה.

אלי הרגישה את המתכת הקרה של התושבות. היא משכה בייאוש את שולי החולצה שלה למטה, מנסה לכסות את עצמה, וכשזה לא עבד היא שלחה את הידיים למטה, מנסה להסתיר את מה שנחשף.

ד"ר שטרן נאנח קלות. "אלי, אין לי הרבה זמן בשבילך היום. המזכירה כבר הלכה ואני רוצה לסיים. את מוכרחה להתגבר על המבוכה הזאת אם את רוצה שזה יסתיים מהר. תורידי את הידיים."

אלי הזיזה את הידיים לאט, כאילו הן עשויות ברזל. הדופק שלה הרגיש כל כך חזק עד שיכלה לשמוע אותו באוזניים שלה. בסוף היא הרימה את הידיים והניחה אותן על העיניים שלה, לוחצת חזק כמו ילדה. היא רק רצתה לדמיין שהיא לא שם. 

היא שמעה את הגלגלים של השרפרף שלו כשהוא התקרב עוד יותר, ואז את הנקישה של מנורת הבדיקה שהוסטה ממקומה. החום של המנורה הגיע אל הירכיים שלה.

"אלי," הקול של ד"ר שטרן נשמע קרוב מאוד עכשיו, מהמקום שבו ישב בין הרגליים הפשוקות שלה. "אני צריך שתרדי עם הטוסיק טיפה אליי, לקצה של המיטה. את יכולה לעשות את זה בשבילי?"

אלי לא הזיזה את הידיים מהעיניים. היא רק הניעה את הראש בסירוב קטן.

"אלי, באמת," הוא אמר, והפעם היה אפשר לשמוע את קוצר הרוח בקול שלו. "אנחנו לא נסיים עם זה לעולם אם תמשיכי ככה. רק תתקדמי קצת לקצה, כדי שאני אוכל לראות מה קורה שם. בואי."

אלי נשארה קפואה. הידיים שלה עדיין לחצו על העיניים, והיא הרגישה שהיא בקושי מצליחה לשאוף אוויר. היא רצתה לזוז, היא באמת רצתה, אבל הגוף שלה פשוט סירב להקשיב.

"אלי, אני יכול לעזור לך עם זה?" הקול של ד"ר שטרן היה יבש. הוא לא חיכה לתשובה מילולית.

היא הנהנה בקושי.

ד"ר שטרן התרומם מהשרפרף שלו. הוא שלח את שתי הזרועות שלו קדימה, העביר אותן מתחת לברכיים המורמות שלה ומשך אותה לכיוונו בהחלטיות. אלי הרגישה את הגוף שלה מחליק על הנייר עד שהישבן שלה הגיע ממש לקצה המיטה.

הוא חזר והתיישב על השרפרף, מתמקם שוב בין הרגליים הפשוקות שלה. היא שמעה את החריקה הקלה של גלגלי הכיסא כשהוא התקרב עוד כמה סנטימטרים, ממש עד אליה. המנורה הרגישה רותחת על העור שלה.

"יופי," הוא אמר, והפעם היה אפשר לשמוע הקלה קטנה בקול שלו. "עכשיו אפשר להתחיל. אני הולך לבדוק אותך עכשיו, אלי. תנשמי."

(חלק א׳ כאן)

אלי הניחה את היד על הידית. המתכת הייתה קרה. הדלת נפתחה והאוויר הקפוא של המזגן הכה בה מיד. היה שם ריח של חומרי חיטוי, חריף וסטרילי. הכל היה לבן מדי, מנוכר. מבהיל.

המזכירה ישבה מאחורי דלפק גבוה. היא לא הרימה את המבט, רק המשיכה להקליד בקדחתנות. הנקישות של הציפורניים שלה על המקלדת מילאו את החלל השקט. אלי עמדה שם וחיכתה. 

"ערב טוב," אלי אמרה. הקול שלה יצא חלש מדי. היא כחכחה בגרון וניסתה שוב. "יש לי תור לד״ר שטרן."

המזכירה סיימה להקליד שורה, לחצה חזק על העכבר ורק אז הסתכלה על אלי מעל המשקפיים. מבט קצר וחסר סבלנות.

"שם?"

"אלי. אלי גולדשטיין."

"את האחרונה שלו להיום," המזכירה אמרה. היא שלפה דף מהמדפסת והניחה אותו על הדלפק עם עט פלסטיק. "תמלאי פרטים, היסטוריה רפואית וסיבת הביקור. אני אקרא לך."

היא חזרה למסך שלה. אלי לקחה את הטופס והלכה לפינה הכי מרוחקת בחדר ההמתנה. היא התיישבה על כיסא הפלסטיק הנוקשה והביטה בדף. 'סיבת הביקור'. הידיים שלה רעדו כל כך שהיא בקושי הצליחה להחזיק את העט.

אלי רכנה מעל הדף. אלי גולדשטיין, 22. היא סימנה "לא" על כל המחלות הרגילות, עד שהגיעה לשאלה ההיא. "האם את פעילה מינית?". היא בהתה במשבצת הריקה והרגישה את הדם עולה לה ללחיים. שקר יהיה פתטי. הוא הרי רופא, הוא יראה את האמת תוך דקה וזה יהיה עוד יותר מביך. היא סימנה איקס קטן ומעוך בתיבת ה-לא והפכה את הדף מהר.

היא החזירה את הטופס לדלפק. המזכירה אפילו לא אמרה תודה, רק לקחה אותו והניחה בערימה.

עברו עשר דקות. אחר כך עשרים. החדר היה ריק לגמרי, והשקט התחיל לעלות לה על העצבים. היא בהתה בשעון שעל הקיר, מקשיבה לתקתוק המכני שלו. 19:15. למה הם תמיד מאחרים? כאילו שהזמן שלה לא שווה כלום. היא הרגישה את הדחף המוכר פשוט לקום וללכת. לעזאזל עם הבדיקה הזאת, היא תחזור הביתה, תנעל את הדלת ותשכח שכל זה קרה.

היא כבר הזיזה את התיק שלה, מוכנה לקום, כשתנועה ליד הדלפק עצרה אותה. המזכירה נעמדה, כיבתה את המסך ושלפה תיק עור קטן מהמגירה. היא הרימה את שפורפרת הטלפון וחייגה.

"דוקטור שטרן? סיימתי להיום. הפציינטית האחרונה כאן, מחכה בחוץ. אני זזה הביתה."

היא הניחה את הטלפון, זרקה מבט אחרון לכיוון של אלי ויצאה דרך דלת הזכוכית. אלי שמעה את הנעילה של הדלת החיצונית. זהו. היא נשארה לבד במסדרון השקט, ורק האור שיצא מתחת לדלת של ד"ר שטרן הראה שמישהו עדיין בחדר.

הדלת נפתחה. זוג יצא החוצה, האישה ליטפה לעצמה את הבטן והם התקדמו לעבר היציאה מבלי להבחין בה.

"לילה טוב," קול עמוק נשמע מהפתח.

אלי הרימה את הראש. ד"ר שטרן עמד שם. הוא היה גבר גבוה, באמצע שנות החמישים לחייו, עם שיער כהה שהאפיר קצת בצדדים. הוא לא היה מגולח, והזיפים הכהים על הפנים שלו גרמו לו להיראות עייף, כאילו הוא שם ימים ארוכים. הוא לבש חלוק לבן מעל חולצה כחולה של מותג מוכר, והשרוולים שלו היו מקופלים עד המרפקים.

הוא ניגש לעמדת המזכירה, לקח את הטופס שהשאירה לו על הדלפק והעיף בו מבט מהיר. הוא נראה חמור סבר, כאילו כל מה שהוא רוצה זה לסיים כבר עם הפציינטית האחרונה וללכת הביתה.

"אלי גולדשטיין?" הוא שאל מבלי להרים מבט לכיוונה. 

"כן," היא אמרה. הקול שלה עדיין היה חלש.

"בואי פנימה."

הוא הסתובב וחזר לתוך החדר. אלי קמה, לקחה את התיק שלה ונכנסה אחריו. הדלת נסגרה מאחוריה.

החדר היה קטן יותר ממה שחשבה. הריח של חומרי החיטוי היה פה אפילו חזק יותר, מעורב בריח של נייר ושאריות קפה מהבוקר. ד״ר שטרן התיישב מאחורי שולחן עץ כבד וסימן לה עם היד על הכיסא שמולו. אלי התיישבה, מניחה את התיק על הברכיים שלה.

הוא עדיין לא הרים אליה את המבט. הוא הניח את הטופס על השולחן ועבר עליו עם עט, מסמן לעצמו דברים בעיגולים קטנים. השקט בחדר היה מעיק. רק הרעש של המזגן נשמע ברקע.

"אלי," הוא אמר סוף סוף. הקול שלו היה נמוך, כמעט מחוספס. הוא הרים את הראש והביט לה ישר בעיניים. סוף סוף. "בת 22. פעם ראשונה אצל גינקולוג?"

"כן," היא בלעה את הרוק.

הוא הנהן לאט, ואז חזר לדף. הוא עצר בשורה שהיא מילאה בקושי.

"כתבת שאת לא פעילה מינית." הוא אמר את זה כעובדה, לא כשאלה. העיניים שלו חזרו אליה, בוחנות, מנסות להבין אם היא מסתירה משהו. "בכלל?"

אלי הרגישה את החום מתפשט לה על כל הפנים. "בכלל."

הוא הניח את העט על השולחן בנקישה קלה ושילב את הידיים. "טוב. ומה מביא אותך לכאן היום, אלי? יש בעיה ספציפית או רק בדיקה שגרתית?

אלי הרגישה את הגרון שלה נחנק. היא השפילה עיניים לרצפה. "אני לא בטוחה מה הבעיה. זה פשוט... זה מרגיש כאילו משהו חסום שם, למטה..." היא לחשה. "ניסיתי... להשתמש בטמפון וזה פשוט לא נכנס. כאילו יש שם קיר." היא הרימה אליו מבט מהיר, כמעט מתחנן. "אני מפחדת שמשהו אצלי לא בסדר."

ד״ר שטרן לא נראה מופתע. הוא המשיך להביט בה ברוגע המנוכר שלו, בוחן את הפנים הבוערות שלה. 

"אני מבין," הוא אמר סוף סוף. הקול שלו היה נמוך והחלטי. "אל תדאגי, אלי. אנחנו נפתור את זה."

הוא קם מהכיסא. הוא היה גבוה הרבה יותר ממה שנראה כשישב. הוא הצביע לכיוון פרגוד בד לבן בפינת החדר.

"לכי לשם. תורידי הכל מהמותניים ומטה. יש שם סדין נייר, תפרסי אותו ותעלי על כיסא הבדיקה. אני אגיע עוד דקה."

הוא הסתובב לשולחן צדדי והתחיל לעטות כפפות לטקס. הרעש של הגומי שנמתח על הידיים שלו היה הדבר האחרון שהיא שמעה לפני שנכנסה מאחורי הפרגוד.

אלי ישבה על קצה המיטה דקות ארוכות, קפואה. גופה היה עטוף במגבת לבנה שהודקה היום חזק מהרגיל, כאילו ניסתה לשמור על עצמה עוד רגע לפני היציאה. שיערה הארוך עדיין נטף מים, משאיר כתמים קטנים שהתפשטו לאט על הסדין הלבן.

היא ניסתה להרגיע את עצמה בכל דרך אפשרית: שתי נשימות מהירות מהאף ונשיפה ארוכה ומאולצת מהפה, ואז ספירה איטית לאחור מעשר, תוך שהיא מתמקדת בתחושת הקור של המים שנטפו לה במורד הגב. אבל הדופק שלה מיאן לרדת; היא יכלה להרגיש אותו הולם לה באוזניים, מזכיר לה שאין לה עוד הרבה זמן להתמהמה.

היא העירה את הטלפון ששכב לצדה. האור הלבן צרב את עיניה. 18:30. היא מוכרחה להתחיל להתלבש. את התור הקודם היא כבר פספסה - התקשרה ברגע האחרון בקול רועד והמציאה מקרה חירום מטופש כדי לחמוק מהמפגש. הפעם, היא ידעה, אין לה לאן לברוח. המרפאה מחכה. אין ברירה.

היא התרוממה מהמיטה בתנועה כבדה, ניגשה אל הארון ופתחה אותו לרווחה. מה לובשים לבדיקה ראשונה אצל רופא נשים? השאלה הדהדה בראשה בחוסר אונים. היא התלבטה אם ללבוש שמלה שתקל על המבוכה, אבל המחשבה על הבד המתנופף גרמה לה להרגיש חשופה מדי עוד לפני שיצאה מהבית.

בסוף, היא נצמדה למוכר: הבגדים שבהם הרגישה הכי מוגנת. תחתוני כותנה פשוטים ולבנים, חזייה חלקה, וג'ינס קצר ששוליו כבר נפרמו מרוב כביסות. מעל הכל היא משכה חולצת טי-שירט אוברסייז דהויה, כזו שבלעה את קימורי גופה והסתירה את החזה שלה מהעולם. בתוך השכבות האלו היא הרגישה, ולו לרגע, שהיא מצליחה להיעלם שוב.

הדרך למרפאה הרגישה הרבה יותר ארוכה ממה שהייתה באמת. אלי ניסתה להפעיל את הרדיו, מחפשת את הפלייליסט הקבוע שהיא בדרך כלל שרה איתו בקול רם בדרך לעבודה, אבל הצלילים נשמעו לה פתאום זרים, כמו רעש לבן ועמום שרק הגביר את הלחץ בתוך הרקות שלה. היא כיבתה אותו והשקט שנותר בתוך חלל הרכב היה כבד אפילו יותר.

היא הדקה את אחיזתה בהגה עד שפרקי אצבעותיה הלבינו, מנסה להשקיט את הרעידות הקלות בברכיים שלה. כל פנייה שקירבה אותה לבניין המשרדים גרמה לבטן שלה להתהפך. היא הרגישה כאילו היא לא נוהגת אל עבר בדיקה שגרתית, אלא מסגירה את עצמה לידיים זרות, למקום שבו לא יהיה לה שום דבר להתחבא מאחוריו.

היא חנתה את הרכב וכיבתה את המנוע, אבל נשארה לשבת עוד רגע בחושך שהחל לרדת על המדרכה. כשיצאה סוף סוף, הרגליים שלה הרגישו בוגדניות, רכות ועשויות מג'לי, כאילו הן מסרבות לשאת את משקל גופה אל עבר הבניין.

היא משכה את רצועת התיק אל הכתף, מהדקת אותו אל צדה כמשקולת מייצבת, והחלה לצעוד. 'די, אלי, תירגעי!' כמעט נזפה על עצמה, הצליל של קולה בשקט של הערב הפתיע אותה. 'תפסיקי להיות כל כך דרמטית. זו בדיקה שגרתית, חמש דקות וזה נגמר. הם כבר ראו הכל, אלי. הרופאים האלו... הם ראו כבר אלף נשים בדיוק כמוך.'

היא ניסתה להיאחז במחשבה הזו גם בזמן שהמעלית עשתה את דרכה למעלה, מזמזמת חלושות בחלל המבנה השקט. כשהדלתות נפתחו, היא מצאה את עצמה עומדת מול דלת זכוכית כבדה וחלבית. במרכזה, באותיות מתכת מוברשות וקרות, נכתב: 

ד"ר יואל שטרן מומחה למיילדות וגינקולוגיה. 

(יש מספיק ביקוש להמשך?)

האם הגבול של הפנטזיה הוא המציאות?

האם לדעתכם כל פנטזיה ראויה לצאת לאור ולהתממש, או שיש פנטזיות שהכוח שלהן טמון דווקא בהישארותן במחשכים?