ד"ר שטרן סיים את ההתמחות שלו בגניקולוגיה ב-Johns Hopkins, המוסד שהיה עבורו יעד עוד מאז שהיה ילד וחלם להיות רופא. הוא דורג בראש רשימת הסטודנטים המצטיינים בעשור האחרון ומשם הדרך לקריירה בינלאומית הייתה לו סלולה. הוא פרסם עשרות מאמרים במגזינים המובילים של עולם הרפואה ועד היום רופאים מכל העולם מתקשרים כדי להתייעץ איתו על מקרים מורכבים.
למעלה מעשרים שנה הוא עבד כמו מכונה. אלפי נשים פישקו רגליים על הכיסא מולו. דוגמניות, שחקניות, נשים עוצרות נשימה. אבל תחת האור הלבן, כולן היו בדיוק אותו הדבר: רקמות, שרירים, שחלות, רחם. במשך שני עשורים לא עברה לו בראש חצי מחשבה שלא קשורה לפרוטוקול. המבט תמיד נשאר קליני.
אבל הערב משהו קרה. הוא ישב שם, בין רגליה של הבחורה המכווצת הזו והרגיש את הדופק שלו בועט לו בגרון. הנשימה שלו הפכה קצת יותר מהירה. הוא הרגיש את הזיעה הקרה מצטברת על קו המצח שלו.
ד"ר שטרן שלף זוג כפפות חדשות. כפות הידיים שלו היו לחות מזיעה והוא היה צריך להיאבק כדי להכניס אותן פנימה. הלטקס נמתח על עורו והצליף בפרקי ידיו בצליל חד.
הוא הסתובב אל מגש הנירוסטה שעמד לצידו, שלח יד אל הכלים המבריקים והרים את הספקולום. הוא החזיק את המכשיר באוויר, מעל לברכיים שלה, בדיוק בקו הראייה שלה.
"ראית פעם את המכשיר הזה, אלי?" הוא שאל.
אלי הנידה בראשה לשלילה בתנועה מהירה ומבוהלת. היא נעצה מבט בברזל המבריק, והאישונים שלה התרחבו בבהלה. היא נשכה את השפה התחתונה שלה בכוח. הרגליים שלה החלו לרעוד בתוך תושבות המתכת.
"דוקטור... יש דרך אחרת לעשות את זה?" היא שאלה בקול רועד. "אני מבטיחה לא להתנגד! אני אהיה הכי רגועה שאני יכולה... רק אל תשתמש בזה."
ד"ר שטרן הביט בה. הוא ראה איך היא שולחת שוב את כפות הידיים שלה כדי לכסות את הפנים. שתי דמעות זלגו במורד הלחיים שלה ונעלמו מתחת לאצבעות.
הוא הרגיש צביטה חדה במרכז החזה וחשב לרגע פשוט לוותר. לשחרר אותה משם. אבל הוא ידע שהוא מוכרח להצמד לפרוטוקול הקליני שהוא מכיר. הוא רופא למען השם, ויש לו עבודה לסיים. הוא הידק את האצבעות שלו סביב הידית.
"אני מבין שזה נראה מאיים, אלי," הוא אמר, והקול שלו רעד לרגע לפני שייצב אותו חזרה לטון המקצועי שלו. "באמת שאני מבין. אבל אין לי דרך אחרת. אני מוכרח לראות מה קורה אצלך בפנים, והספקולום הוא הדרך היחידה שמאפשרת לי לעשות את זה כמו שצריך."
"אסביר לך איך הוא עובד," הוא אמר בקול בטוח. "המכשיר עשוי משתי כפות חלקות. אני מחדיר אותו כשהן סגורות, ואז, כשהוא בפנים, אני פותח אותן לאט בעזרת הבורג הזה. זה מאפשר לדפנות הנרתיק שלך להיפתח בעדינות כדי שאוכל לראות את צוואר הרחם."הוא המתין עוד כמה שניות, נותן לה לנשום. אלי נשארה עם הידיים על הפנים, היבבות שלה היו חרישיות וקצובות.
"אני אעשה את זה הכי לאט שאפשר, אלי. אני מבטיח," הוא הוסיף בקול נמוך. "אבל אני חייב שתורידי את הידיים מהפנים. אני צריך שתנשמי איתי."
היא הורידה את הידיים לאט. העיניים שלה היו אדומות ורטובות והשפה התחתונה שלה נראתה פצועה.
הוא דחף את עצמו על השרפרף חזרה אל מגש המכשירים, הרים ממנו שוב את שפופרת הפלסטיק ולחץ כמות נדיבה של ג'ל שקוף ישירות על כפות המתכת. "אני מורח על המכשיר המון חומר סיכוך," הוא אמר. "זה יעזור לו להחליק אלייך פנימה בקלות." הוא החל לקרב את הספקולום אל הפתח שלה.
בתנועה חדה אחת, ולפני שד"ר שטרן הספיק להגיב, היא משכה את שתי הרגליים שלה לאחור. העקבים שלה נחלצו מתוך תושבות המתכת והברזלים צלצלו באוויר הריק. היא נעצה את כפות הרגליים היחפות במזרן ודחפה את עצמה במעלה הכיסא, מתרחקת ככל האפשר מהידיים שלו ומהמכשיר. סדין הנייר נקרע תחתיה ברעש צורם.
"לא! אני לא יכולה!" היא יבבה. היא נצמדה למשענת העליונה של הכיסא, אוספת את הברכיים קרוב לחזה ומתנשמת בפרצים קצרים של אוויר.
ד"ר שטרן משך את היד שלו לאחור בשנייה האחרונה כדי לא לפצוע אותה. הוא הרגיש את הזיעה בתוך הכפפה מחליקה על ידית המתכת של הספקולום. הדופק שלו הלם בגרון. במשך עשרים שנה אף מטופלת לא התנהגה ככה על הכיסא שלו. הוא לא הניח את המכשיר בחזרה על המגש. הוא התרומם מהשרפרף לחצי עמידה, פניו קשים, ושלח את ידו הפנויה קדימה. האצבעות שלו ננעלו על הקרסול שלה.
"את מסכנת את עצמך, אלי!" הוא סינן. הקול שלו היה עכשיו מחוספס וקשה. "אם הייתי חצי סנטימטר בפנים עכשיו, היית נקרעת."
הוא לא חיכה לתשובה, במקום זאת הוא עשה משהו שלא עשה מעולם. הוא משך את הקרסול שלה אליו, גורר אותה על פני הנייר הקרוע בחזרה אל קצה המיטה.
"תקשיבי, אני לא הולך לעצור עכשיו, ואת לא הולכת לברוח. המכשיר הזה נכנס פנימה ואנחנו מסיימים את הבדיקה הזאת. המרפאה ריקה, אין כאן אף אחד מלבדנו, ואין לך לאן ללכת."הוא לא נתן לה בכלל הזדמנות להתנגד. ביד אחת, שעדיין תפסה את הקרסול שלה, הוא הרים את הרגל שלה והטיח את העקב בחזרה לתוך תושבת המתכת. הוא עשה את אותו הדבר עם הרגל השנייה.
כדי לוודא שלא תנסה לבעוט או לברוח לו שוב, הוא קירב את השרפרף שלו עד שנתקל בקצה המיטה. הוא נשען קדימה והניח את האמות שלו בחוזקה על השוקיים שלה, משתמש במשקל שלו כדי לקבע אותן למקומן ולמנוע ממנה לסגור עליו את הרגליים.
אלי רעדה מתחתיו. היא הרגישה את החום של הגוף שלו מבעד לחלוק הלבן. הדמעות המשיכו לזלוג על הלחיים שלה לתוך השיער המפוזר על המזרן, אבל היא הפסיקה לצעוק. היא הייתה לכודה לגמרי. נשארו רק יבבות קטנות וחנוקות של חוסר אונים.
ד"ר שטרן סידר את האחיזה שלו בספקולום. "אני מכניס את זה עכשיו," הוא הודיע ביובש.
הפעם הוא לא חיכה עוד רגע נוסף. הוא הצמיד את קצה הפלדה המרוח בג'ל אל הפתח ודחף אותו בתנועה אחת חלקה פנימה.
אלי פערה את הפה בשאיפה חדה, אבל קולה נעתק. הקור והכובד של המתכת בתוכה היו משתקים. המכשיר החליק עמוק פנימה, מרחיב אותה בכוח מכני שלא היה בו שום דבר אנושי. היא קפצה את ידיה לאגרופים חזקים על צידי הבטן שלה, נאבקת בדחף לבעוט ברגליים.
ד"ר שטרן הרגיש את המכשיר מגיע עד לצוואר הרחם. הוא עצר.
"יופי," הוא מלמל, קולו עדיין קשה מהמאמץ. "זה בפנים."
הוא הניח את האגודל על בורג המתכת הקטן בבסיס המכשיר. העיניים שלו היו מרוכזות לחלוטין.
"עכשיו יבוא הלחץ. תנשמי."
הוא התחיל לסובב את הבורג. קליק. עוד קליק.
כפות המתכת החלו להתרחק זו מזו בתוכה, פוערות את דפנות הנרתיק שלה לרווחה תחת האור הלבן. אלי הרגישה מתיחה עמוקה ובוערת שגרמה לה לקשת את הגב מהמזרן. שום דבר מעולם לא פתח אותה ככה. המנגנון המשיך להתרחב, חושף אותה מבפנים החוצה, עד ששטרן הרפה מהבורג והמכשיר ננעל במקומו בצליל יבש של פלדה.
אלי הפסיקה להילחם. המאבק נגמר. הגוף שלה היה מתוח על המזרן, פשוק ונעול סביב פלדת המכשיר שהחזיק אותה פעורה לרווחה. אין לה איך לברוח. היא כיסתה את עיניה בשתי ידיים רועדות, והדמעות זלגו בשקט מבעד לאצבעותיה אל תוך שיערה. נשמעו רק יבבות קטנות וקצובות, צליל של כניעה מוחלטת. היא הרגישה איך האוויר הקר של המזגן חודר עמוק לתוכה.
ד"ר שטרן עזב את ידית הספקולום והושיט יד אל מנורת הבדיקה שניצבה מעליו. הוא משך את הזרוע המתכתית של המנורה מטה, מכוון את האור הלבן והמסנוור ישירות אל תוך החלל שנפתח בפניו.
"זהו, אלי," הוא אמר. הקול שלו היה נמוך וקרוב מאוד, שקט יותר עכשיו כשלא היה צריך לצעוק עליה. "זה החלק הקשה, והוא מאחורייך. תמשיכי לנשום."
הוא רכן קדימה, קרוב מספיק כדי שהיא תוכל לשמוע את הנשימות שלו. הוא הביט פנימה. דרך כפות המתכת המבריקות, הוא ראה את דפנות הרקמה העדינה שלה, ואת צוואר הרחם הקטן והמוצק בקצה. הכל היה ורדרד, שלם ובתולי לחלוטין. לא הייתה שם שום חסימה או אנומליה מבנית. הקיר שהיא הרגישה לא היה אלא השרירים שלה עצמה שניסו להגן עליה.
הוא היה צריך פשוט להגיד לה שהכל תקין ולשחרר את הבורג.
אבל הוא מצא את עצמו משתהה. המראה של הבשר הרך והפועם הזה, שנחשף באלימות קלה תחת האור החזק, מול היבבות השקטות והשבורות שלה - כל אלה גרמו לזיעה על מצחו להאיץ. הוא בלע רוק, מרגיש את פעימות הלב שלו כבדות מהרגיל. מה קורה איתו?
אחרי רגע ארוך מדי, הוא הסתובב בחצי גוף אל מגש הכלים הקטן שלצידו.
"אני רואה שאין חסימה אנטומית," הוא אמר בקול מקצועי, מנסה לאסוף מחדש את השריון שלו. הוא שלף מתוך עטיפת נייר שקופה מקלון פלסטיק ארוך ודק, שבקצהו מברשת זעירה. "אבל אני אקח דגימה קטנה מצוואר הרחם כדי לוודא שאין דלקת או פתולוגיה אחרת שאנחנו מפספסים."
אלי רק הנהנה מתחת לידיים שלה, בוכה בשקט.
"את תרגישי עכשיו מגע שונה. לא לחץ, אלא יותר כמו גירוד עמוק," הוא הסביר, והחדיר את המקלון הארוך לתוך תעלת המתכת של הספקולום. "זה ייקח בדיוק שלוש שניות. תחזיקי מעמד."
אלי קפאה כשהרגישה את קצה המברשת הזעירה פוגש את צוואר הרחם שלה. זו הייתה תחושה זרה לחלוטין, עמוקה ומטרידה, כאילו מישהו נוגע בה מתוך הבטן. שטרן סובב את המקלון בתנועה סיבובית אחת מהירה, ואלי פלטה אנחה קטנה ורועדת, מקמרת את גבה יותר.
"זהו," הוא אמר, ושלף את המקלון החוצה באותה מהירות.
ד"ר שטרן שבר את קצה המטוש לתוך מבחנת פלסטיק קטנה וסגר אותה בנקישה. הצליל החד הדהד בחדר השקט. הוא הניח את המבחנה על המגש.
הוא היה צריך לסובב את הבורג עכשיו ולשחרר אותה. זהו. הפרוטוקול הסתיים. אבל היד שלו לא נשלחה בחזרה אל ידית המתכת. במקום זאת, הוא נשען שוב קדימה, ממקד את אלומת האור אל החלל שעדיין היה פעור לרווחה מולו.
המבט שלו נשאב אל טבעת הקרום שלה. הוא בחן את הרקמה העדינה, הוורדרדה והטהורה, שנמתחה עד קצה גבול היכולת שלה סביב כפות הפלדה. היא הייתה שלמה לחלוטין. הוא היה מהופנט.
המבט שלו נדד מעט למעלה, אל מחוץ למסגרת המתכת המבריקה ונעצר על הכיפה הקטנה והוורדרדה שעטפה את הדגדגן שלה.
הוא נאלץ לאגרף את ידו הפנויה כדי לעצור את הדחף לשלוח אצבע, להפשיל את העור העדין ולחשוף את מה שמסתתר מתחתיו.
היא בת 22, הוא חשב לעצמו. אנטומית, אישה בוגרת. אבל הבעתה שלה, האופן שבו השרירים שלה נלחמו בו בעוצמה, עוררו בו דחף לא רציונלי. הוא רצה לקחת עליה חסות. ללמד אותה את הגוף של עצמה. לעטוף את הפחד שלה ולרסק אותו, עד שהיא תלמד להרפות לחלוטין תחת הידיים שלו.
הוא שחרר את האגרוף. הלטקס השמיע רחש דק. במקום לשלוח יד אל הבורג הקטן, לסיים את הבדיקה ולשחרר אותה מהכסא, הוא הרים את האצבע המורה שלו שנדמה שקיבלה חיים משל עצמה, וקירב אותה בזהירות אל הבליטה הזעירה שמעל הפתח.