הידיים של אלי צנחו מפניה והעיניים שלה נפערו לרווחה כמו חתול מבוהל. היא פתחה את הפה כדי למלט צעקה, אבל הקול שלה בגד בה. במקום זה נמלטה ממנה יבבה קטנה וחנוקה. תחושת המלאות הייתה עבורה כל כך פתאומית וזרה. לחץ חדש שתפס חלל שלא עברו בו מעולם. היא קפאה, מפחדת אפילו לנשום, מנסה לעכל את התחושה של הדבר שחדר לתוכה.
ד"ר שטרן לא הזיז את היד. הוא נשאר באותה התנוחה, מאפשר לה להרגיש את הנוכחות שלו בתוכה. דרך כפפת הלטקס, הוא הרגיש את השרירים שלה נסגרים על האצבע שלו בכוח, לופתים אותה. היא הייתה הדוקה בצורה שלא נתקל בה בעבר.
"את מאוד סגורה," הוא אמר בקול נמוך וענייני. "אני מרגיש את הלחץ של השרירים שלך על כל האצבע שלי. נסי להישאר רגועה, אני רוצה לבדוק שהכל תקין בפנים."
הוא התחיל להניע את האצבע בתנועות קטנות ומדודות. אלי הרגישה את החיכוך של הכפפה כנגד הדפנות שלה. כל תזוזה שלו שלחה זעזוע קטן של לחץ עמוק לתוך הבטן התחתונה. היא הפילה את ידיה ונאחזה בכיסא הברזל עד שפרקי אצבעותיה התחילו לכאוב.
"יש כאן הרבה יותר מדי מתח אלי," הוא מלמל לעצמו. הוא המשיך ללחוץ ולגשש. אלי הרגישה את הדופק שלה משתולל בתוך הגרון, ובאותו הקצב בדיוק היא הרגישה אותו פועם גם שם למטה, ישירות כנגד האצבע שלו. בכל פעם שהוא הסיט את האצבע בתוכה כדי ללחוץ על דופן אחרת, הנשימה שלה נעתקה מחדש. הפה שלה נותר פעור, מנסה לבקש שיפסיק, אבל שום צליל לא הצליח לצאת ממנה.
התחושה הייתה שונה מכל מה שדמיינה. ד"ר שטרן שתק, ורק הצליל הלח של כפפת הלטקס שלו נגד העור הרטוב מילא את השקט בחדר. היא הרגישה את כל אורך האצבע שלו, מהפתח ועד לקצה, כשהוא מותח את השרירים הסגורים שלה שוב ושוב.
דרך הלטקס הדק, ד"ר שטרן הרגיש הכל. הוא הרגיש את טבעת הקרום שלה - רקמה דקה ומתוחה שהגיעה לקצה הגבול שלה ולפתה את בסיס האצבע שלו כמו חוט תיל עדין. הוא הרגיש אותה רועדת תחת הלחץ וידע שכל תנועה לא זהירה עלולה לגרום לקרע שיבהיל אותה סופית. הוא לא רצה לבתק אותה ככה, בטח לא עם האצבע. הוא המתין שם בשקט, נותן לשרירים שלה להתרגל אליו.
בקצה האצבע שלו, הוא יכול היה להרגיש את המבנה המוצק של צוואר הרחם. הוא הרגיש איך כל לחיצה קטנה שלו שם גורמת לכל הגוף שלה להידרך אל הכיסא. השרירים שלה לא הפסיקו להילחם בו. הם ניסו למחוץ את האצבע שלו, לדחוק אותה החוצה במאבק נואש. הוא השתהה שם, מאפשר לאצבע שלו להמשיך לחקור אותה, להרגיש את החום שלה נספג לתוך הכפפה.
"טוב אלי," הוא אמר בקול שקט וסמכותי. "עכשיו אני הולך לבדוק איך השרירים שלך מגיבים לתנועה. אני הולך להוציא ולהכניס את האצבע בקצב מדוד ואיטי."
לפני שהספיקה לעכל את המילים, היא הרגישה את התנועה. בכל פעם שהאצבע החליקה ממנה החוצה, היא הרגישה ריקנות קרה ופתאומית. היא נותרה לרגע פעורה, מחכה שוב לרגע שבו יחזור למלא אותה. הגב שלה התקמר מעל המזרן בתנועה אוטומטית.
ואז הגיע הלחץ שוב. האצבע נדחפה פנימה בבת אחת, מחליקה על הג'ל הרטוב ומותחת את הדפנות מחדש. בכל כניסה העיניים שלה נפערו מחדש והנשימה שלה נעתקה לרגע. הצליל שנשמע בחדר הפך לקצבי ומכני - צליל רטוב, עקבי, שהלך והגביר מהירות. בכל פעם שהאצבע שלו חדרה שוב לעומק, אלי הרגישה את בסיס האצבע שלו נחבט בקרום המתוח שלה. הצליל הלח בתוך השקט שבחדר הדהד בראשה כמו צעקה.
"יופי. השרירים שלך ממש לומדים את התנועה," הוא מלמל והמשיך להכניס ולהוציא את האצבע במהירות. אלי הרגישה איך הגוף שלה נכנע לקצב הזה. היא כבר לא נלחמה בו. היא רק שכבה שם, פשוקה ופעורה, מחכה להרגיש שוב את המתיחה בתוכה. השרירים שלה, שבתחילה ניסו להדוף אותו, החלו עכשיו להיצמד אל הגומי כשהוא יצא, כמעט מתחננים למנוע ממנה לצאת.
היא לא יכלה לשלוט בזה. בכל פעם שהרגישה את המגע העמוק, היא חשה זעזוע שעובר לאורך עמוד השדרה כמו גל של אש קרה, גורם לאגן שלה להתרומם מעט מהמזרן לקראתו. זה היה מאבק אבוד. הגוף שלה כבר לא שאל אותה כלום, רק הגיב בצייתנות.
"הנה, את רואה?" ד"ר שטרן אמר, והפעם הקול שלו היה נמוך יותר. הוא לא הפסיק את התנועה המדודה פנימה והחוצה שוב ושוב. "ההתנגדות נעלמה לגמרי. את נותנת לי להיכנס בדיוק כמו שצריך."
הוא החליק את האצבע שוב ושוב בקצב ריתמי מושלם, ממלא ומרוקן אותה בלי לעצור, כל תנועה זהה לקודמתה.
ד"ר שטרן הגביר את הקצב. התנועות שלו הפכו קצרות וחדות יותר. הוא דחף את האצבע עמוק פנימה, סובב אותה בכוח נגד הדפנות ומשך אותה החוצה עד לפתח בבת אחת.
נשימות קצרות ומהירות עלו מהגרון של אלי. הגוף שלה נדרך. בכל פעם שהאצבע שלו נחבטה בצוואר הרחם, הרגליים שלה רעדו בתוך התושבות הקרות. החיכוך הלח של הלטקס בתוכה הפך לרצף של צלילים מהירים, דביקים.
הוא לא עצר. הוא המשיך לסובב את האצבע בתוך התנועה הקצבית, מותח את הרקמות שוב ושוב. הבטן התחתונה של אלי התכווצה. זיעה התחילה לכסות את המצח שלה. היא כבר לא יכלה לנסות להסתיר את הפנים, הידיים שלה נשארו נעולות על מוטות הברזל בצידי מיטת הבדיקה והאגן שלה הוטח שוב ושוב לקראת היד שלו בכל כניסה.
"תנשמי, אלי. אל תעצרי," הוא פקד. הקול שלו היה קרוב יותר עכשיו.
הוא דחף את האצבע פנימה עד הסוף, סובב אותה שם בעוצמה והשאיר אותה לחוצה עמוק. אלי פלטה צעקה חנוקה והגוף שלה קפא בתנוחה מקושתת, רועד כולו תחת היד שלו.
ד"ר שטרן השאיר את האצבע לחוצה עמוק בפנים ובו זמנית הניח את ידו השנייה, העטויה גם היא בכפפה, על הבטן התחתונה שלה.
אלי הרגישה את הלחץ הכפול.
מלמטה, האצבע שלו דחפה את צוואר הרחם שלה כלפי מעלה. ומלמעלה, כף היד שלו נלחצה בחוזקה אל תוך הבטן, מנסה לפגוש אותה. היא נלכדה בין שתי הידיים שלו.
"עכשיו אני ממשש את הרחם," הוא אמר. הקול שלו היה שטוח, כמעט חסר אוויר בגלל המאמץ הפיזי.
הוא התחיל להניע את שתי הידיים בתיאום. כף היד החיצונית שלו גיששה בתוך הבטן שלה, לוחצת עמוק אל תוך השרירים, בזמן שהאצבע הפנימית המשיכה לזוז בתוכה פנימה והחוצה. אלי הרגישה דקירות חדות בבטן התחתונה. הנשימה שלה נקטעה. בכל פעם שהוא לחץ חזק יותר מלמעלה, הגוף שלה ניסה להתכווץ פנימה, אבל לא היה לה לאן לברוח.
הקול היחיד בחדר היה הצלילים הלחים שעלו מתוכה בכל תנועה של האצבע. ד"ר שטרן הידק את האצבעות שלו, מוחץ את הרקמות ביניהן. הראש שלה נזרק לאחור, העיניים שלה היו נעולות על התקרה הלבנה והפה שלה נשאר פעור בצעקה אילמת.
"עוד רגע אחד, אלי. אני חייב להרגיש את השחלות," הוא מלמל. הוא הסיט את הלחץ לצד ימין, דוחף את היד החיצונית עמוק כל כך עד שהיא כמעט יכלה להרגיש את צורת האצבעות שלו דרך העור.
"אני מרגיש את הלחץ," הוא אמר בלי להרפות. "זה נורמלי. אל תנסי להתנגד לזה."
הוא דחף את כף היד החיצונית עמוק יותר פנימה, מוחץ את השלפוחית שלה כנגד האצבע שנותרה בפנים. אלי הרגישה את הנוזל החם דוחק בפתח, מאיים לפרוץ החוצה בכל רגע.
"אני צריכה פיפי!" היא צעקה פתאום. הקול שלה היה גבוה ושבור, מתקרב לבכי. האגן שלה ניסה להתרומם מהמזרן במאמץ נואש לסגור את השרירים. "אני חייבת... בבקשה, תפסיק!"
ד"ר שטרן לא הזיז את הידיים. הוא נשאר נעול בתוך הבטן שלה, מחזיק את האיברים שלה לחוצים ביניהם.
"זה רק הלחץ של הרחם על השלפוחית," הוא אמר בקול יציב, כמעט אדיש לצעקה שלה. "תנשמי. אל תלחמי בי, זה רק ילחץ יותר."
הוא הסיט את האצבעות שלו שמאלה, עובר לשחלה השנייה. אלי הרגישה דקירה חדשה, עמוקה. היא נאחזה חזק יותר במוטות הברזל, נושמת בפרצים קצרים ומהירים, כשהיא מרגישה איך כל תנועה קטנה של הידיים שלו מעוררת שוב את הדחף הבוער למטה.
ד"ר שטרן המשיך ללחוץ. הוא לא הוריד את המבט מהבטן התחתונה שלה. בכל פעם שסובב את האצבע בתוכה, אלי הרגישה גל חדש של לחץ שדחק בפתח השלפוחית. היא הרגישה שהיא מאבדת שליטה.
"אני לא יכולה... זה הולך לצאת!" היא יבבה. הגוף שלה רעד כולו על המזרן.
"זה לא יצא," הוא מלמל, מתעלם ממנה. הוא הידק את האצבעות שלו בנקודה עמוקה בצד שמאל, לוכד את השחלה השנייה. אלי פלטה זעקה חנוקה. תחושה של צריבה חדה התפשטה לה באגן, מתערבבת עם הדחף הבוער להשתין. היא הרגישה איך השרירים שלה בוגדים בה, נרפים ונמתחים תחת משקל הידיים שלו.
הוא השתהה שם עוד רגע ארוך, מוודא שהמרקם תקין, בזמן שאלי שכבה מתחתיו בפה פעור ובנשימות כבדות.
ואז בבת אחת, הוא הרפה.
הוא שלף את האצבע החוצה בתנועה מהירה ומשך את היד מהבטן שלה. אלי הרגישה תחושה של ריקנות פתאומית, קרה. השרירים שלה נותרו פעורים לרגע, מנסים לעכל את התחושות. היא צנחה חזרה אל המזרן, רועדת, מרגישה את הדופק שלה פועם בתוך החלל הריק שהוא הותיר אחריו.
קול של הסרת כפפת לטקס נשמע בחדר.
"טוב מאוד," הוא אמר, והפעם נשמע צליל של פתיחת מגירת מתכת. "סיימנו עם החלק הזה. עכשיו נשאר להסתכל פנימה."