לכל דבר יש סיבה. לפעמים קשה להבין מה היא. אנחנו יכולים לתרץ אותה כ מזל רע או כישלון/הצלחה. אבל מאחוריי אותה סיטואציה שגרמה לחוויה הזאת תמיד יש סיבה.
האם חוויה רעה היא באמת רעה? או עדיין חוויה הכרחית בשביל להכיר את עצמנו לעומק? מניח שזה איך שאנחנו בוחרים לקחת אותה.
מ׳ לא הרגישה מחוייבת אליי ולמען האמת כפי שהעתיד צפן לה ולחבר הכי טוב שבחר בה בהמשך. היא לא הייתה מחוייבת לדבר, נפש חופשייה שממצא את כל שסובב אותה ואז זורקת וממשיכה קדימה.
היא אמרה לי שלא הוגדרנו כזוג, ושהיא לא מבינה למה שאני אפגע. שהיא עדיין סבבה איתי. פשוט דבר הוביל דבר. ושיש גברים אחרים ש ״יודעים מה הם עושים״ ושזה פשוט עובד להם, בעוד שאחד כמוני לא טוב בדברים האלה וצריך להישאר כ״ידיד״. כל נסיון שלי לשנות את זה הוביל לתגובה רעה. השיא היה צעקות בפומבי עם אמירות פוגעניות קשות ואישיות. רגש של השפלה ומבוכה הציפו אותי. ״אובססיבי, אפס, פחדן״. תקופה הייתי צריך לשמוע אותה מפנטזת על אחרים ומביאה לי רמזים שהיא בעניין שלי כשבפועל כל גבר שני מרטיב אותה יותר.
אז כמה כח יש לאנשים החשובים לנו עלינו? מספיק כוח בשביל לגרום לי לקום בבוקר ולרצות למצות את החיים ומספיק כח בשביל שאני ארצה לקבור את עצמי במיטה. בשביל להקיא כל דבר שאני אוכל. אפילו שאני בריא לגמרי.
פתאום היה הרבה יותר קשה לתפקד, היה יותר קשה בהכל. במיוחד בשל העובדה שהמסגרת המשותפת שלנו מכריחה אותי לראות אותה כמעט כל יום.
הכי גרוע היה קשה להירדם. מחשבות בהם הייתי נאחז ונרדם כמו תינוק הוחלפו במועקה נפשית קשה. כאב לי, כלכך כאב לי.
חוויתי כאבים שונים בחיי, כאב של שריפה אשר נחוויתי במדורה בעודי ילד, כאב של יד שבורה, כאב של זריקה, כאב של מכה יבשה לבטן, כאב של כדור לביצים, כאב של שריפה כימית פנימית, כאב של ביצים כחולות, כאבי ראש, כאבי שרירים. ולכולם הייתה תרופה.
שום כאב לא השתווה ללב שבור, דופק על 200, אין איך לברוח, אין תרופה.
לילה ועוד לילה, ועוד לילה. ועוד לילה. יושב וחושב למה היא החמיאה לההוא, ולמה הוא יותר טוב, ומה אני עושה לא נכון, ואיך זה יכול להשתנות. ואני נשבר. ואני רוצה לצרוח. אז אני לוקח כרית ומוציא הכל. דמעות וכעס ואכזבה והשפלה וזועק את הנשמה שלי על כרית מסכנה. להפתעתי, תרופה, הקלה. לכמה שניות. הלב רגוע. והנפש תקינה. ואז הבנתי איך להתמודד עם רגש פעם ראשונה.
