האופי שלנו הוא מצבור של חוויות עבר שעיצבו אותנו, אישים שנרצה להיות כדוגמתם ומלחמה אינסופית במה נכון ומה מותר.
השעה חצות, מחר ב7 עוד יום חדש, עוד יום שאראה אותה, ועוד לילה שאצטרך לעבור עם שינה מעוטה.
מה שהתגלה כפתרון סוחט רגשות, התגלה גם כפתרון זמני. לא תמיד הדמעות יוצאות. ולא תמיד הכעס בוער. לפעמים אתה פשוט numb.
מחשבות וחוסר ברגש מטשטשות את התת מודע. ואת מה שאסור ואת מה שמותר.
מאחוריי שידה, ועל שידה סכין פרפר. קיבלתי אותה ביום הולדת ה 14 שלי מחבר שידע כמה שאני אוהב דברים מגניבים ומעט מסוכנים. למדתי לשחק איתה די טוב עד היום. אני כבר מיומן. נפצעתי לא מספר פעמים אבל אף פעם לא משהו עמוק מדי.
הלב עדיין פועם, ועלה בי רעיון. זה גאוני. זה עוד עלול לעבוד ! חשבתי לעצמי.
את הכאב בלב לא אוכל לקחת אבל מה אם יחליף אותו כאב אחר. אני מכיר הרבה סוגי כאב. ואני חושב שאוכל לסבול אותם.
אז לקחתי את הסכין, מעורפל במחשבות, שלפתי את החלק הדוקר ולא את החלק המשסף. ממש את הקצה.
אבל רגע, שנייה של הגיון חלפה במוחי. אסור שידעו !
זה רק בשבילי !
הורדתי את החולצה. ודקרתי את הכתף, עם השפיץ והחלקתי אותו למטה. צמרמורת.. אנדרנלין. פאק זה אמור להרגיש כזה טוב?
הייתי מסומם לרגע, לא חשבתי שהרגש הזה קיים. והתחלתי לשרוט את הכתף באותה תנועה שוב ושוב ושוב, והפעם עמוק יותר. עמוק מספיק בשביל שיצא קצת דם.
ואני שוכב, שמח. ורגוע. עד הפעם הבאה.
מזוכיזם, השפלה, סגידה.
הכל קשור אחד בשני ומשלים, עד למעגל קסם. שפותח לי, בלא מודע. דלת. לעולם שכנראה היה טמון בי כבר הרבה זמן.
אהבתי לרדוף אחריה ולגרום לה להיות מרוצה. כשהיא הייתה משפילה אותי ברבים, אהבתי את ההרגשה שהיא היחידה שהצליחה לשים אותי במקום הזה. וסבלתי מכל רגע ובכל זאת המשכתי. גם נפשית. וגם מה שהתגלה בהמשך. פיסית. סבלתי? אהבתי !. אהבתי להרגיש !