למצוא את הזה.
את המאץ'.
את הבינגו שלך.
לא סתם פרטנר, לא עוד מישהו שיודע לשחק את המשחק כמו שכתוב בספר.
ה"זה" הוא החיבור שהלב שלך מזהה עוד לפני שהראש מספיק להבין.
המשיכה שחודרת כל שכבת הגנה.
הרצון הפנימי, הבלתי מוסבר, לתת לו הכל .. מרצון, בלי כפייה, בלי משחקים מיותרים.
וזה הקושי.
כי זה לא קורה כל יום.
זה לא כל אחד שאומר שהוא שולט, או שהיא נשלטת.
זה לא מי שיודע לקשור יפה, לדבר חזק, להכאיב במידה.
המאץ' הזה נדיר.
זה מי שגורם לך לרצות להניח את כל ההיגיון בצד,
למסור את המפתחות בלי לשמור לעצמך ספייר.
לרצות לאבד שליטה באמת .. ולא לפחד מזה.
כי כולנו יודעים לשחק את המשחק על פני השטח.
כולנו יודעים להעמיד פנים של סצנה מושלמת, של שליטה או כניעה מהסרטים.
אבל למצוא את זה?
זה כבר מסע.
מסע שלפעמים נדמה שאין לו סוף.
וזה למה אנחנו לא מתפשרים.
כי להתפשר על פרטנר , זה לא כמו להתפשר על בחירת סרט.
זה להתפשר על הלב שלך, על היכולת שלך להיות מי שאתה באמת.
וזה למה, עד שמוצאים את הזה,
אנחנו נשארים הגיוניים.
כי רק ככה אפשר לשרוד בעולם שבו לוותר על ההיגיון,
זה להיות ערום באמת ..נפשית לפני פיזית. (בידיוק כמו שזה נשמע).
ולפעמים, יש גם חיבורים כאלה .. חד פעמיים.
פרטנרים של לילה -משחק, מגע, הגשמת פנטזיה ,
שאנחנו יודעים מראש שזה לא ימשיך לשום מקום.
וזה בסדר. לפעמים זה מה שאנחנו צריכים.
לפעמים זה גם מה שהרגע מאפשר.
אבל אז יש את האחרים.
החיבורים שלא רוצים להיגמר.
אלה שמרגישים אמיתיים, שחודרים עמוק יותר מעוד סשן, עוד כאב, עוד קשירה.
והחיבורים האלה צריכים תדלוק.
הם לא שורדים לבד.
הם צריכים את הרגש שמתחת, את השיחות, את ההקשבה,
את ההבנה שזה לא מספיק שזה קרה פעם אחת, לא מספיק בכלל.
צריך שזה יקרה שוב ושוב, בכל מבט, בכל מילה, בכל נגיעה.
וזה כבר תלוי באופי של שנינו.
אם יש בנו את היכולת לתחזק את החיבור, לתחזק את האש הקטנה שלא תכבה בין כל סשן לסשן.
כי גם החיבור הכי חזק לא שורד אם לא שומרים עליו.
גם החיבור הכי מדויק לא ממשיך אם לא מתדלקים אותו.
וזה ההבדל האמיתי בין רגע , לבין מה שנבנה באמת.