תובנות באות בלילה

כשאתה מקבל צעצוע חדש יש התלהבות.
יש סקרנות, ריגוש.
כיף לשחק בו.
כל פעם אתה מחכה לרגע שבו תוכל לגעת בו שוב,
לבדוק מה עוד אפשר להוציא ממנו,
לגלות עוד משהו שלא ראית.

אבל לפעמים, אתה נשאב למשחק.
משתמש בו יותר מדי.
לוחץ חזק מדי.
לא עוצר לקרוא את ההוראות.

 

ואז, בלי ששמת לב, משהו נסדק.
לא תמיד נשבר ..לפעמים זה רק סדק קטן, כמעט בלתי נראה.
אבל הוא שם.

ואתה… אתה מתעלם.
משכנע את עצמך שזה כלום.
שזה עדיין עובד.
שזה רק קצת נחלש, רק צבע שדהה, רק בורג קטן שאולי זז.

ואתה מתעלם מזה, כי הצעצוע עדיין שלך. 

 

אתה לא מודע שבפעם הבאה שתשחק איתו,

ותיגע שוב במקום שכבר נשבר פעם ..

הוא יישבר מהר יותר.

 

ואולי…

אולי הפעם,

הדבק שהשתמשת בו כדי להחזיק אותו ..

כבר לא יעזור.

 

שבת שלום .🖤🖤

 

 

 

 

יש שלבים במסע שלא מסומנים בשלטים, לא כתוב עליהם "כאן עברת משהו גדול."

כל פעם שהוא נוגע בדיוק שם ..
במקום הכי שורף, הכי כואב, הכי ערום.
לא בטעות. לא מרוע.
בכוונה.

כדי לראות אותך.
כמה את בפנים.
כמה את באמת שם, לא רק בגוף, אלא בנפש חשופה.

הוא לוחץ שוב ושוב, לא כדי לפצוע ... אלא כדי לדעת מתי תפסיקי סוף סוף לדמם.

כי כשהפצע מפסיק לדמם, זה סימן.
שכבר למדת שזה לא על אף אחד אחר.
זה עלייך.
ועליו.
ועל מה שנבנה ביניכם.

 

באישורו.

חיכינו לך יא ג'ינג'י משוגע ! 

כמה טוב שנבחרת 

עכשיו .. תעשה טובה .. תרים לאוויר כבר את הMOAB 

ובוא ניצור כבר מופע זיקוקים ! 

 

אז לרגל זה.. 

הייתי חייבת תמונה ציונית 

 

 

וגם תמונה של הפטיש שלי .. טייסי הקרב 

אם יש משהו שגורם לאורגזמה.. אבל בשנייה ! זה משפט אחד.. 3 מילים , שנתפס לי בתודעה ..

" 2, 3 ש-גר" אמא ואבאלה.

בקיצור ככה אני מדמיינת אותם טוב? לא להנמיך לי ציפיות . כי ככה הם נראים בדוק.

כי מי אנחנו בלעדיכם? בלי כל הצבא שלנו? 

 

 

 

עם ישראל חי , עם כלביא ! עד הניצחון 🇮🇱 

באישורו , תמיד .

סוף סוף הם הצטרפו לתקיפה! 

כי למה שביבי יקבל את כל הקרדיט? 

זה משנה באמת מה הסיבה? 

העיקר שטרמפ המשוגע איתנו 

אז ... יאללה באלגן באיראן? 😜😜😜

יש אנשים שלא מצליחים לעמוד בפני עצמם.

הם מסתירים את זה טוב מאחורי טקסטים מרשימים והצהרות. 

מאחורי חוסר ביטחון במסווה של קבלה. 

חלקם גם ממש מאמינים לזה.

הבעיה - שהם חייבים להישען ,לא על עמוד השדרה, אלא על מישהו אחר שהם דוחפים למטה.

כי אם אתה שוכב על הרצפה, הם פתאום נראים גבוהים יותר. (תחשבו על זה.)

 

כדי להרגיש חכם -הם צריכים להסביר למה אתה טיפש.

כדי להרגיש ייחודי -הם מבהירים לך עד כמה אתה רגיל.

כדי להרגיש אהוב -הם גורמים לך שתרגיש לא מספיק.

וכדי להיות המרכז -הם עושים כל מה שאפשר כדי שתבין שאתה השוליים. 

 

ואז יש להם שלווה ריגעית.

הם חייבים להוציא את זה- שמישהו ישמע אותם, כדי שהם יאמינו בזה.

זה רק אומר .. שהם לא מצליחים להיות משהו בלי להפוך מישהו אחר לפחות.

 

גם אני חטאתי בזה. מודה. 

גם לי יצא לכתוב משהו שנולד מרגש ,קנאה וחוסר ביטחון.

מהצורך להרגיש רצויה, משמעותית.

אבל היה בי גם את המקום שידע לעצור, להסתכל, ולהבין ..שזה לא מי שאני רוצה להיות.

שלהרגיש טוב עם עצמי לא צריך לבוא על חשבון מישהו אחר.

ותיקנתי. ובחרתי להיות אחרת. התנצלתי. כי זה נגד את האופי שלי.

 

וזה אולי הקושי הכי גדול ..

להבין שיש מי שלא מדבר את הביטחון שלו, אלא צועק אותו. שכולם ייראו.

וזה לא כי הוא מלא, אלא ההפך..הוא חייב להאחז במשהו . או במישהו.

וכל עוד יש מישהו להקטין ..הוא מרגיש קצת יותר גדול.

 

אבל זה זמני.

זה יושב על רגע של עליונות מזויפת, ולא על בסיס עמוק של יציבות. גם אם בטוחים שכן.

 

החזקים באמת? לא צריכים השוואות. 

לא צריכים להוכיח.

הם פשוט שם. עומדים. שלמים.

והנוכחות שלהם מורגשת - לא כי הם הגביהו את עצמם, אלא כי הם לא ניסו להקטין אף אחד.

 

המשך יום רגוע .. כמה שאפשר 🖤

 

 

_{בפנים 🖤 עד הסוף. עד שהאף פוגע בקרקעית.}

היא כבר לא בטוחה אם זו הפעם העשירית
אולי עשרים.
היא על הסף. שוב.
כל הגוף מתוח ,הבטן מכווצת, האגן עולה אליו כמעט מעצמו, הכל צועק "די",
והוא..
עוצר.
שוב.

רק שפתיים רכות נמרחות על הדגדגן שלה,
רק לשון שיודעת בדיוק איך להכניס אותה לטירוף.
שלוש שניות.
חמש.
תשע.
היא כבר שם  .מרגישה איך זה מטפס, איך היא נאחזת בשום דבר, איך הצמרמורת מגיעה…

הוא עוצר.

נשימה. מחנק.
צחוק שקט מצידו.
היא לא רואה כלום ..עיניים מכוסות.
אבל היא שומעת.
את המוזיקה.
אותו.
את עצמה.
מייבבת בלי קול.

היא קשורה. ידיים. רגליים.
פתוחה. חשופה.
ואין לה לאן לברוח.
ובראש שלה
שם יש רק מחשבה אחת:
רק לא לגמור.
אסור לי.
אני לא רוצה.
אני חייבת.

על החזה, 20 אטבים.
כואבים, אבל הם ברקע .
על הירכיים, עוד זוג.
והוא הזהיר אותה:

כשתגמרי ,
הם יישלפו כולם, ברגע.

היא כבר שכחה איך מרגיש שחרור.
כל הגוף במתח קבוע.
כל סף, סף חדש.
וכל פעם היא עולה לשם.
כל פעם היא בטוחה שעכשיו זה יקרה.
וכל פעם הוא עוצר.
והיא?
עוצרת איתו.
מחזיקה.

ציפורניים שורטות את האוויר, שפתיים ננשכות, צוואר נמשך אחורה.
המוזיקה מתחלפת, קצב אחר, אבל הוא לא עוזב אותה לרגע.
שוב הלשון שלו. רעבה. שוב סף.
שוב עצירה.
שוב.
שוב.
שוב.

היא כבר לא נלחמת בגוף שלה
היא נלחמת בשבילו.
כי זה מה שהוא אוהב.
לראות אותה שם.
בין גמירה לאובדן שליטה.
לשבור אותה ברכות.
ולאסוף אותה מהשברים.

ובסוף…
כשיגיע הרגע…
הוא לא ישאל.
הוא לא יתן אזהרה.
הוא פשוט יגיד: "עכשיו."
ואז…
האטבים יישלפו.
כל העשרים.
והיא ..
תתפוצץ.

 

😈🖤

בסוף היא תתגשם 

באישורו.

היא לא ניסתה לרגש, לא ניסתה להרשים, לא שיחקה תפקיד .

היא פשוט קראה אותו נכון, והפכה להיות מה שהוא תמיד ירצה להמשיך לגלות.

 

יש משהו בטבע האנושי שמסרב לשביעות רצון.

אתה משיג משהו .. ומהר מאוד נוצרת שאיפה לעוד. לאו דווקא מאותו הדבר.

לעיתים, זה יהיה משהו אחר לחלוטין, חדש. מרענן. מגרה.

לאתגר את עצמך להיות מתאים למגוון סוגי אנשים.

וזה לא רק טבע האדם. זה טבע הזכר. הזכר הדומיננטי.

ושולט? הוא פשוט עושה את זה ברמה הכי מתוחכמת.

 

הוא לא מחפש רק גוף.

הוא לא עוצר כשהוא מקבל מסירות.

הוא מרכיב דמות אידיאלית מתוך פאזל של דמויות שונות.

שכל אחת עונה על צורך שונה.

הוא בונה לעצמו "הכל".

והוא רוצה להיות הכל. 

 

הוא רוצה להיות זה שממלא אותך.

מחייה אותך. מסמן אותך.

אבל את? את צריכה להיות רק שלו.

כי את לא צריכה עוד. את קיבלת הכל.

וזה מרתק ..כי זה פרימיטיבי. טבעי. יצרי. קדום.

 

ואל תטעו.. זה לא נרקיסיזם שטחי.

זו תחושת שליטה עמוקה בעולם שבו כל השאר זמני ומתחלף.

והוא מחפש את הדלק שיניע אותו. את האתגר.

 

הוא לא מחפש כניעה מהירה.

הוא לא צריך שמישהי תמהר לפנות לו מקום כבוד אצלה , תתמסר רק כי זה מה שמצופה ממנה בדינמיקה ביניהם.

הוא לא מחפש שיזוזו בשבילו כי "ככה צריך".

הוא רוצה להרגיש שזה קורה כי משהו זז אצלה בפנים.

לא כי היא רגילה לציית,

אלא כי היא בחרה בו באמת.

 

הוא צריך את התהליך.

הוא רוצה לעבור איתה דרך.

עם חספוס, עם קושי, עם התנגדות שקטה.

הוא רוצה שהיא תעמוד מולו לרגע,

שתבחן אותו, תרגיש אותו, תראה אם באמת יש שם מישהו שראוי.

ושהוא, בתגובה, יצטרך להוכיח לה את זה .

לא בצעקות, לא בשליטה בכוח ..

אלא בזה שהוא נוכח. מדויק. יציב. מחזיק.

 

כי הוא לא מחפש רק לגעת בה..

הוא מחפש שמישהי תיגע בו.

הוא לא בורח ממאמץ. להפך.

הוא נבנה ממנו.

 

וכאן נולדת הדינמיקה הכי מסובכת ויפה שיש:

מישהי שמרגישה סוף סוף שיש לה על מי להישען, שיש שם כתף חזקה, נוכחות יציבה, יד שעוטפת אותה ונפש שרואה אותה.

היא מישהי שתיתן את כל כולה, מהר . מידי.

ולפעמים היא שוכחת , שזה סוג של "משחק".

 

לא באמת משחק.

אין פה שקרים. אין זיופים.

יש פה מסע של אמת.

ושהיא קוראת אותו נכון ,חוקי המשחק משתנים.

 

לא הרבה מנסות לקרוא את מי שמולן , כל שכבה ושכבה.

לקרוא את הניואנסים הקטנים.

לזהות מה הוא צריך, להבין את הרגע.

את החולשה שהוא מסתיר מאחורי דמות בטוחה.

את הצורך שלו להתמלא, גם כשהוא מתיימר להיות זה שממלא.

 

וכשהיא יודעת את זה?

היא הופכת להיות הדלק.

היא מייצרת את הצורך.

כל הזמן.

 

זו לא טכניקה. זו לא אסטרטגיה.

זה תוך כדי תנועה .

זה לא משהו שלומדים.

זה משהו שיש לך , או שאין.

רגישות יתר, למי שמולך.. למי שחשוב באמת.

 

ולמה זה קושר כל כך חזק?

כי פתאום הוא לא מצליח להגיע לסוף איתה.

 

והוא לא רצה להגיע לסוף מלכתחילה.

רק לכתוב כל פעם מחדש עוד פרק בסיפור. במסע.

 

*הושמדה*

באישורו.

היא מראה לו את החולשות.
בלי מסכות. בלי הצגות.
את חוסר הביטחון, את הקצוות הלא מלוטשים, את המקומות שבהם היא עוד מחפשת תשובות.
וזה מבלבל כי אולי נדמה שזאת כל התמונה.
אבל היא יודעת ,הוא שם לא בגלל זה.
הוא שם בעיקר בגללה.

הוא שם בגלל מה שהיא עוד לא הראתה לו.
בגלל העוצמות שנחבאות מתחת לפני השטח.
בגלל החדות, הרגש, היכולת לראות דרך אנשים, גם כשהם לא רוצים שיראו.
ואת זה ..היא חושפת לאט.
במינון. בבחירה.

מה שהוא עוד לא מבין,
זה שגם אותו היא קולטת.
היא רואה מתי היא נוגעת במשהו.
מתי הוא בורח לתוך "את לא צריכה להבין, פשוט תעשי" -כדי לא להתמודד עם השאלות.
כי אצלה, כל שאלה מגיעה עם הקשבה אמיתית לתשובה.
וזה מפחיד.

אבל היא לא לוחצת.
רק רושמת בפנים.
כל מילה, כל פרט עליו, והיא זוכרת הכל- ולא.. זה לא כדי לצבור "נשק" אלא כי הוא פאזל, והיא מחברת חלקים.
היא לא צריכה תשובות מהירות ..היא צריכה אמת.
והיא יודעת לזהות מתי היא מגיעה.
היא לא מתבלבלת מהטון , היא רואה ושומעת.. גם את מה שלא נאמר.

היא לא דואגת.. בסוף הוא יגלה אותה, את כולה.
אבל חשוב שיזכור .. שגם היא כבר התחילה לגלות אותו .

 

שבת שלום 🖤🖤

-אני אוהבת את הרגע שאני מחנה את הרכב ליד הבית שלו, כבר אז עולה לי חיוך.
 
-אני אוהבת את העליה במעלית, ההתרגשות..ובעיקר הגעגוע.

התמכרות? יש מצב.
 
-אני אוהבת שאני פותחת את הדלת , ונכנסת ורואה אותו- פתאום הכל נרגע ומתעורר ביחד .. מתחיל לבעבע הצורך , הצורך בו.
 
-אני אוהבת שהוא מביט בי בכניסה ,ואז הוא מתקרב וישר השפתיים שלו מתנגשות בשלי.
תמיד אמרתי שנשיקה היא בין הדברים הכי ממכרים. אבל איתו זה אחר, 
זה חייתי, טורף, בולע, רטוב .. כמוני.

אין עדינות בשלב הזה , אפילו לא בכיוון .

הפה מדבר בלי מילים , יש לו את השפה שלו.
 
-אני אוהבת להרגיש שהוא התגעגע,  וככל שהוא מתגעגע יותר- ככה הוא יותר חייתי, דורש, אגרסיבי, משתמש, לא עוצר. 
ואת זה? אי אפשר לפספס.
 
-אני אוהבת את איך שהוא לאט לאט לומד אותי,
כבר מבין למה אני מסוגלת,
מתי הגוף שלי בוער גם כשאני שקטה,
מתי לעצור — ומתי ממש לא.
 
-אני אוהבת את איך שהוא משתמש בי ..
בלי התנצלות.
בלי רכות.
כמו מישהו שיודע במדוייק איפה הקצוות שלי,
ואוהב למשוך שם. כל פעם קצת יותר חזק.
 
-אני אוהבת את השיחות שלנו.
לא רק לפני או אחרי ..גם באמצע.
כשהגוף מזיע, כששנינו ערומים,
והנשימות עוד כבדות..
ועדיין אנחנו צוחקים על שטויות,
פותחים עוד נושא, ועוד אחד, ועוד אחד.
 
-אני אוהבת שאנחנו דומים בכל כך הרבה דברים,
ושהשיחות פשוט לא נגמרות.
ופתאום אני קולטת שאנחנו כבר שעה מדברים.. ולא בא לי לנתק.
 
-אני אוהבת שהוא לא מוותר לי.
לא ברגש, לא בגוף, לא בלב.
שהוא רואה מה אני יכולה להיות ..ודוחף אותי לשם.
שוב ושוב.
 
-אני אוהבת שהוא מאתגר אותי,
גורם לי לרצות להיות כל פעם גירסה יותר טובה של עצמי.

גם שלפעמים אני נשברת. 

 

-אני אוהבת שהוא בונה איתי יחד את האמון והבטחון, שהוא מבין שזה תהליך, והוא עושה זאת בהדרגה מדוייקת.

ויותר מזה.. הוא מכיר את החולשות שלי ולא משתמש בהן לרעה-אלא מעצים אותי דרכן. 

 

-אני אוהבת שהוא מקשיב לי, באמת מקשיב. 

אבל יותר.. אני אוהבת ללמוד עליו כל יום משהו חדש.

-אני אוהבת להראות לו כל פעם מחדש שאני פה, ואני נשארת .

ואני בפנים, עד הסוף.

מקווה שאני מצליחה .

כי זה רק תחילתו של המסע 🖤

 

 באישורו.

זה קורע כבר, כמות ההודעות שאני מקבלת לגבי זה, חלקם אפילו מבקרים אותי, גם נשים 🫤

ותמיד זה מסתכם במשפט אחד: 

"למה את כל הזמן מעלה תמונה שלך בפוסט? את מחפשת לייקים? צומי? שיחמיאו לך?" 

 

קודם כל כן, זה נחמד לא אשקר, במיוחד שזה נוצר מיזע ודמעות- אבל לא.. זאת לא הסיבה העיקרית.

 

רק בודדים, שאפשר לספור אותם על יד אחת. 

הבינו את המשמעות , ולא ייחסו לה כלל חשיבות.

ומה הם הבינו? 

שככה אני מסננת את אנשי התפל ואנשי העיקר. 

אנשי התפל.. לרוב לא יקראו כלל את המילים שלי, וישר ירדו לראות את התמונה שהעלתי.

ואנשי העיקר? הם יבינו.. שהבלוג שלי הוא בעצם תמונת ראי. ההשתקפות הפנימית שלי. המחשבות שלי. התפיסה שלי.

והם אלו - שידעו איך למשוך אותי . 

ידעו איך להיכנס לי לראש.

לצוד אותי לעולם שלהם.

כי הם קראו את הוראות ההפעלה ולא התייחסו רק לעטיפה.

 

מבינים? זה כל כך פשוט. 

 

לילה טוב 🖤🖤