יש את הדברים הגדולים.
המשמעותיים.
המרכזיים.
אלה שבלב.
אלה שבלילה מעלים חיוך מאוזן לאוזן .
אבל יחד איתם.. יש את הרעש.
זה שמסיח את הדעת, זה שמסית את המחשבה שלך מהדבר העיקרי.
מהדבר שחשוב.
לא הרעש של הרחוב, של קולות האנשים, לא הקטנה מהסלון שקוראת לך “אמא” כשהרגע בדיוק סידרת לעצמך רגע של שקט.
זה רעש אחר.
רעש רקע.
המחשבות על מה לא עשית נכון, מה כן היית צריכה להגיד, על מה יחשבו, על מה אם. (שאלה נוראית),
רשימות של מטלות שלא כתבת אבל רצות בראש.
שברי משפטים שנזרקו פעם ונשארו תקועים , אפילו שאת יודעת שזה לא היה נכון לזרוק אותם.
פירורים של אכזבות מהעבר שלא ניקית.
ציפיות מאחרים שלא ביקשת, כי ניסית בעבר.. וזה היה כישלון, אבל איכשהו את עדיין מצפה. איכשהוא..
רעש שלא באמת צורח ..אבל שוחק.
לא מבלבל אותך לגמרי ..אבל גורם לך לחוסר מיקוד.
לא הורג .. אבל לוקח חתיכה קטנה ממך, כל פעם.
ואת מנסה.
מנסה להקשיב ללב.
לרצון האמיתי.
לקול הפנימי שעדיין לוחש, איפשהו עמוק בפנים.
אבל הרעש חזק יותר.
נוכח יותר.
מתפקד כסוג של מציאות , גם כשאין בו טיפת אמת.
ואת אומרת לעצמך-מחר.
מחר אסדר.
מחר אתמקד.
מחר אשתוק רגע כדי לשמוע.
מחר לא אתנהג ככה. אנשום לפני.
אבל מחר שוב מגיע עם אותו רעש, בתחפושת חדשה.
כי זה הקטע עם רעשי רקע ..
הם התת מודע שלך, החוסר ביטחון, האכזבות, השקרים, חוסר האמון שחווית מאנשים, הפגיעות שהרגשת, הם בעצם מנגנון אכזרי שמונע ממך המון.
והם לא צריכים הרבה כדי להשתלט עלייך..
הם רק צריכים שתפסיקי לשים לב מה באמת חשוב.