תובנות באות בלילה

הפחד לא נעלם, הוא פשוט משנה צורה.

הוא לא צורח, הוא לוחש . במקומות הכי שקטים, איפה שהוא יודע בידיוק שנתאמץ לא לשמוע.

הוא מופיע דווקא כשאנחנו נוגעים באמת, לא כשאנחנו מתרחקים ממנה.

 

יש רגעים שהכל שקט, רק כי אני לא מרשה לרגש לגעת.

הנוכחות הופכת פשוטה, כמעט אוטומטית, כמו תפקוד טכני של גוף שממשיך לנשום גם שלא שואלים אותו אם הוא רוצה

 

אבל כשהרגש נכנס, אפילו בטיפה, כל המערכת משתנה.

העור נעשה רגיש, התודעה מחפשת דרכי מילוט, והפחד זוחל מתחת לעצמות. כאילו קול פנימי אומר לי: "זה יותר מדי".

 

הבלבול הוא לא טעות, הוא לא חוסר בהירות, הוא עדות. עדות לזה שמשהו נוגע.

כשאני לא מבינה.. זה סימן שאני כבר לא מצטמצמת להסברים.

וכשאני מרגישה חשופה.. זה סימן שאני לא עוד מאחורי מגננות.

הפחד, הוא הדלת.

 

להישאר שם, בלי למהר לתשובה, בלי להסיט מבט- זו בחירה.

לא כדי לפתור, אלא כדי לאפשר.

לתת לרגש לבעבע, לתחושת האמת להתרחב, גם כשהיא חסרת מילים.

זו לא גבורה דרמטית. זו גבורה אינטימית.

כזו שאין לה מחיאות כפיים, אבל יש לה עומק שלא ניתן להסביר.

היא שואלת בשקט "מי את, כשאת לא יודעת?"

והיא עונה "אני, מי שבוחרת להרגיש, גם כשזה שובר"

וכשמשהו בתוכי לוחש לי לברוח, ויש בי קול אחר.. שקט יותר- שאומר "תישארי"...

אני בוחרת להישאר.

גם אם זה אומר להיות עירומה מול עצמי.

גם אם זה אומר להרגיש הכול.

 

אני לא נשארת כי זה קל.

אני נשארת כי דווקא שם, בפנים, כשאני עירומה מהגנות, מגיעה האמת. 

הפחד הוא לא האויב. הוא הסף.

והבחירה להישאר, בלי למהר לתשובה, בלי לסגור את הלב, זו מהות הקשר.

לראות, להרגיש, להיחשף.

להתבלבל.

לבכות.

לכאוב.

להתפרק.

ולא לברוח.

 

 

מילת בטיחון זה כמו כפתור "יציאת חירום" במטוס, את יודעת שהוא שם, אבל הלוואי שלא תצטרכי להשתמש בו, כי זה אומר שכל הטיול הלך לפח.

הבעיה? במטוס זה כפתור אדום גדול, אצלנו זה מילה כמו "אבטיח"

 

וזה תמיד מילה מוזרה, כן?

אף אחד לא בוחר "עצור" או "די" כי זה יוצא לנו בכל סשן בערך שלוש פעמים סתם ככה.

אז בוחרים "אבטיח" או "פומלה" 🤦‍♀️😂 ואז באמצע, את מתפתלת מכאב, והגוף שלך צורח "אוי אמא", אבל את צריכה פאקינג להיזכר באיזה פרי בחרת!!

 

עכשיו תדמייני .. את קשורה, חנוקה, מתנשפת בקושי, והוא שואל "את בסדר?"

ואת מנסה לצעוק "אבטיח" אבל זה יוצא כמו "אאאאאא" והוא חושב שזה גניחה ומוסיף עוד מכה.

בינתיים את כבר לא יודעת אם את באורגזמה או בדרך למיון הקרוב

 

הבעיה? בזמן סשן, המוח שלך לא בדיוק בתפקוד גבוה.. הפוך 🫢

הוא דוחף לך צעצוע כל כך עמוק שאת מרגישה את המחשבות שלך בורחות דרך הפופיק, ואת אמורה עכשיו להיזכר שאמרת לו שהמילה היא "אבטיח"

אבל אין חמצן, אין יכולת דיבור, יש רק עיניים בוהות

והוא? מחייך. כי מבחינתו זה מבט של "אני עפה"

 

ואז, כשכבר יוצא לך איזה "א..א..ב…"הוא מחייך עוד יותר, חושב שאת מבקשת עוד.

בשלב הזה את מבינה שמילת הבטיחון האמיתית שלך היא פשוט להתעלף.

 

לילה טוב 😜🖤

וכן, הפרי האהוב עליי זה אבטיח 🍉🍉

 

הלו הלו לא לזלזל ! אומנות לכל דבר..

יש אנשים שהאמנות שלהם לא נמצאת בגלריות.

היא לא על קנבס ולא על במה.

היא חיה בתוך משפטים קטנים, בהפסקות שבין מילה למילה, במה שהם אומרים בקול ובמה שהם כותבים אחרת לגמרי.

 

זו אמנות ההטעיות.

לשלוח מסר כפול, לגרום לך לשמוע דבר אחד ולקרוא משהו אחר.

לזרוק רמז שלא נוגע אליך ישירות אבל בדיוק מספיק מטושטש כדי שתתחיל לשאול את עצמך שאלות.

אולי כן, אולי לא, אולי פה, אולי שם.

 

וזה בדיוק העניין. זו לא טעות אקראית, זה משחק מוחות.

הם יודעים בדיוק מה הם עושים.

הם מכירים אותך, יודעים איך המוח שלך עובד, איפה הפינות הרכות, איפה הכפתורים שנלחצים חזק מדי.

הם זורקים מילה, תגובה או אפילו סתם סימן

ואז צופים איך המחשבות שלך מסתבכות, נכרכות זו בזו, עושות סיבובים סביב עצמן בלי הפסקה.

 

זו לא מניפולציה גסה, זו עבודה עדינה.

הם שותלים רעיון ואת ממשיכה להשקות אותו במחשבות.

הם לא צריכים לומר הרבה, מספיק שיזיזו חתיכה אחת על לוח המשחק

ואת כבר מתחילה לחשב את כל המהלכים האפשריים.

 

אז זהו. אני כבר קראתי את כל הספר הזה, כולל הספוילרים, ואני יודעת בדיוק איך הוא נגמר. וכל פעם שמישהו מנסה איתי את המשחק הזה מחדש אני לא מתרגזת, אני פשוט מחייכת. כי כשאת מכירה את כל המהלכים מראש השחקנים מפסיקים להיות מאתגרים והלוח עצמו כבר משעמם. 

 

והפעם.. לא תיהיה התפרצות , לא עצבים, רק איחולי הצלחה מהלב.

 

וכן. רק תמונת פרופיל חדשה , אותה אחת .🖤

אמרו לי שיש מקום כזה,

שלא כל אחד מקבל אליו מפתח.

חדר שאפשר להיכנס אליו רק פעם אחת,

ושם.. לראות את כל מי שהיית.

לא בתמונות, לא בזיכרון,

אלא בעיניים שלך.

 

היום קיבלתי את ההזדמנות.

לא שאלתי למה דווקא עכשיו.

אולי כי הייתי צריכה את זה.

אולי כי מישהו רצה לבדוק אם אני מסוגלת לעמוד בזה.

 

החדר סגור, שקט, ורק המראות מדברות.

אני עומדת באמצע,

והן מציגות לי אותי,  אבל לא את עכשיו.את אז.

 

במראה אחת , אני צוחקת צחוק של מישהי שלא ידעה כמה הוא יכול לכאוב.

העיניים בהירות יותר, הכתפיים זקופות יותר,

והעור שלי עוד לא הכיר סימנים שנחרטו מבפנים.

 

לצידה מראה שאני בתקופה אחרת.

זו שחשבה שלאנשים יש מילה,

שאם הם אומרים "תסמכי עליי", אפשר באמת להניח את הלב בידיים שלהם בלי לחשוב פעמיים.

העיניים שלה מלאות אמונה, הידיים פתוחות, והעולם נראה לה מקום פשוט יותר.

אני רוצה לחבק אותה ולהזהיר, אבל המראה לא נותנת לי להיכנס.

 

אני פונה הצידה ורואה את מראת השתיקה 

שם אני עומדת עם עיניים רטובות, הפה פתוח כאילו מנסה להגיד משהו, אבל לא יוצא כלום.

אני מזהה את הכאב שבשתיקה הזו,

את הכבדות שלה,

איך היא חונקת יותר מכל צעקה שלא הרשיתי לעצמי.

 

ממול  מראת הוויתור.

אני יושבת על הרצפה, מבט מושפל, הידיים על הברכיים.

לא פצועה, לא שבורה מבחוץ..

אבל בפנים אין כבר רצון להילחם.

רק השלמה שקטה עם ההפסד.

 

לידה, מראת ההעמדת פנים.

אני מחייכת, מחזיקה כוס, מוקפת אנשים, נראית זוהרת ובטוחה,

אבל העיניים שלי משקרות.

הן ריקות.

הן מספרות על עייפות, על חוסר שייכות,

על זה שאני שם פיזית ,אבל בעצם לא באמת נוכחת.

 

במראה מולי גרסה אחרת.

אני עומדת יציבה,

אבל המבט חד, מלא אש, כאילו הייתי בטוחה ששום דבר לא יצליח לשבור אותי.

זו אני לפני שלמדתי שעם כל אש, מגיע גם אפר.

 

במראה אחרת אני עם הפנים רכות יותר.

שיער אסוף ברישול, חיוך רגוע.

זו אני בתקופה שחשבתי שאפשר לסמוך על הבטחות,

שברגע שמישהו אומר "שלי" , זה אומר לנצח.

 

ואז אני רואה את ההשתקפות של עכשיו.

אני עומדת זקופה, אבל לא מתוך ביטחון ,מתוך עקשנות לא ליפול.

העיניים שלי עמוקות, לא כהות.. מלאות שכבות של סיפורים שאף אחד לא קרא עד הסוף.

יש בהן גם עדינות וגם איום, גם געגוע וגם סגירות.

החיוך שלי קטן, מחושב ..כזה שמודד את מי שמולי לפני שאתן לו להיכנס,

הכתפיים שלי לא תמיד זקופות,

אבל גם לא נשברות בקלות.

אני מסתכלת עליי של היום,

ואני לא יודעת אם אני חזקה יותר.. או פשוט פחות תמימה. ובעיקר ריאלית עם מודעות. 

 

החדר מלא בהן,

בכל ה"אני" שהייתי.

הן לא נעלמות.

הן מסתכלות עליי כאילו שואלות

"מה את בוחרת לשמור ומה את מוכנה להשאיר כאן?"

 

ואולי, בסוף,

החדר הזה הוא לא עונש.

אלא מבחן.

הזדמנות לקחת חלקים מהעבר, 

ולהרכיב מהם גרסה שלא תלך לאיבוד שוב.

פה בהווה. 

 

שבוע טוב 🖤

 

 

לא חיפשת. לא התכוננת. לא ישבת עם רשימות או סימנת וי על תכונות.

חיית את החיים. עסוקה, עייפה, אולי קצת צינית.

אמרת לעצמך "די, אני כבר יודעת איך זה עובד", התרגלת לרעשים הריקים, למחוות בלי כוונה, למילים בלי עומק.

ואז .. הוא.

בלי טקס. בלי אזהרה. בלי קצה חוט.

 

וזה הלם.

לא כזה דרמטי מהסרטים, אלא הלם שקט.

כזה שמרגישים בגוף , כאילו משהו סוף סוף נרגע, כאילו משהו שנאבק בתוכך פשוט נושם.

 

הוא מבין אותך בלי שתסבירי.

שומע אותך גם כשאת שותקת.

הוא מצחיק אותך בדיוק במינון הנכון, ושותק איתך במקומות שאף אחד אחר לא ידע לשתוק בהם.

ואת לא צריכה ללבוש שום גרסה מעודנת של עצמך לידו, את פשוט את.

בכנות. בבלאגן. ביופי הזה שחשבת שאף אחד כבר לא יראה.

 

והלב? מתבלבל.

כי איך זה ייתכן, ככה פתאום?

הרי הוא רגיל לכאוב, רגיל להילחם. רגיל לנתח כל דבר.

ופתאום ? שקט. קל. נכון.

 

אז את נבהלת. קצת.

שואלת את עצמך אם זה אמיתי, אם מותר לך להרגיש ככה, אם זה לא יתפוצץ עוד רגע.

אבל בפנים, את כבר יודעת.

לא מוצאים דבר כזה פעמיים.

 

 

 

היא יושבת על הברכיים, עירומה, כפות הידיים שלה מאחורי הגב, קשורות בחבל.

העיניים מכוסות, והיא לא רואה כלום ,רק שומעת את הצעדים שלו.

לא מהירים, לא מתקרבים, רק נוכחים.

היא לא יודעת אם הוא ייגע בה. לא יודעת מתי.

אבל היא מרגישה כל חלקיק בגוף.

הנשימה שלה איטית. הפה שלה פתוח, הוא דרש את זה, תמיד פתוח.

 

"אני רוצה שתבקשי" הוא אומר בשקט, קרוב מדי לאוזן, "אבל שתבקשי באמת"

 

היא לא שואלת מה. היא יודעת למה הוא מתכוון.

הם כבר דיברו על זה. בשיחה ארוכה, עוד בהתחלה

היא אמרה לו ,שהיא רוצה שיתייחס אליה כמו אל רכוש. שהיא רוצה לא לדעת.

שהיא רוצה להרגיש זולה, קטנה, שייכת.

 

אבל זה רק כי היא בוטחת בו.

רק כי הוא שאל אותה, ברצינות, לפני.

מה הגבולות שלך?

מה הטריגרים?

מה מותר לי לקחת ממך?

 

אז עכשיו, כשהיא על הרצפה, עם הלשון בחוץ, ממתינה, זה לא סתם.

זה תוצאה של דיוק. של חיבור. של שיחה אמיצה.

 

הוא דוחף לה את הזין לפה. לא בבת אחת, לא מיד.

לאט, כמו מי שיודע בדיוק מה הוא עושה.

כמו מי שלמד אותה. למד להפעיל אותה.

והיא לא בולעת רק אותו, היא בולעת את כל מה שעד עכשיו לא העזה להגיד בקול.

אין שחרור יותר עצום מזה.

 

למה אנשים נמשכים לבדס"מ?

כי זה הרבה יותר מסקס סוטה.

 

זה מתחיל בצורך אנושי בסיסי: חיפוש אחרי אמת.

בעולם הונילי, ההיכרות תמיד עטופה, משחקי חיזור, טקסטים מחושבים, תחפושת של “אני מושלם”

רוב האנשים לא באמת אומרים מה הם רוצים. הם מלטפים את האמת, עוטפים אותה, מדלגים עליה.

 

בבדס"מ זה לא עובד.

 

כאן אתה לא יכול להעמיד פנים.

אתה לא יכול להגיד "הכל טוב" כשאתה רוצה שמישהו יחזיק אותך בביצים, תרתי משמע.

את לא יכולה לשחק אותה נונשלנטית כשאת מפנטזת שיקשרו אותך לפינת מיטה, עם כיסוי עיניים, עם פה פתוח, ולא תדעי מה ייכנס קודם: אצבע, לשון או זין.

 

התקשורת היא לא רק פתוחה, היא חיונית. היא מאסט.

בלי לדבר, בלי להודות באמת במה שמושך, מפחיד, מדליק? זה לא יקרה. 

 

וזה הקסם: דווקא הפתיחות הזאת, הדיוק, הגבולות הברורים, הם אלו שמאפשרים ללכת הרבה יותר רחוק.

לגעת במקומות שבדרך כלל לא מעזים להתקרב אליהם.

לתת שם לדחפים שאנחנו מכחישים מול אנשים, אבל מאוננים עליהם בלילה מתחת לשמיכה.

 

וזה לא תמיד קשור למיניות, 

לפעמים זה להיות על הברכיים, ולחכות. 

זה לשלוט בייצר, באי דחיית סיפוקים, זה דווקא בלא לקבל.. יותר מאשר כן לקבל.

לפעמים זה לדעת שיש מישהו אחד בעולם שמותר לו להכאיב לך ,לא כי הוא רע, אלא כי את מרגישה בטוח להיכנע מולו.

מותר לו לשבור אותך , ואת תודי לו על כל רגע.

 

אז כן, זה מחרמן.

אבל זה מחרמן אחרת.

זה מחרמן כי את סוף סוף לא לבד עם כל הסטיות שלך.

כי מישהו אחר יודע. מקבל. רוצה.

ותאכלס? זה לא "סטייה" ... זה פשוט אנושיות, בלי מסכות.

 

 

את נותנת.

כי ככה את בנויה.

את מהאנשים שזוכרים , ששולחים הודעה סתם כי התגעגעו, שאומרים בדיוק את מה שצריך ברגע הנכון.

את יודעת לעלות חיוך, לשים לב לפרטים שאחרים לא רואים ואת לא שוכחת.

את עושה את זה מהלב.. אין לך שום אינטרס, אף פעם לא היה, את לא מחפשת תמורה או שיווין 

ולפעמים בא לך..שמישהו, מתישהו, יעשה עבורך משהו מיוזמתו. 

לא כי רמזת, לא כי ביקשת , כי הוא ראה לבד. כי הוא הבין אותך. כי את חשובה לו

כי הוא שם לב. כי פתאום נהיית מישהי שראוי להתאמץ בשבילה.

אבל לפעמים אין אפילו את המינימום.

ושוב זה שובר. שוב את מתאכזבת. שוב את בולעת את זה בשקט.

שוב זה תופס אותך בבטן. מועקה שזורקת אותך אחורה..

ושוב את אומרת לעצמך, תפסיקי כבר לצפות. פשוט דיי

אבל זה פאקינג בלתי נשלט.. 

ושוב את מרגישה מובנת מאליה. שקופה.. לא חשובה

ועדיין, את לא משתנה.

כי את לא יודעת אחרת.

כי זו את. ככה את בנויה.

 

אז את מקצינה. שותקת. נבלעת.

והכי מעצבן..שגם על זה את כועסת על עצמך

כועסת על זה שאת כועסת. או מתאכזבת.

כאילו זה פשע לרצות שמישהו פשוט יהיה שם.. גם בשבילך.

 

 

אני יודעת שהוא אוהב את זה.

את הלשון שלי.

עליו. בכל מקום.

על כל פינה בגוף שלו.

 

הוא יודע שאני מתה על זה.

אני לא סתם מוציאה לשון לקישוט,

אני רוצה לטעום אותו.

לכסות אותו.

לסמן עליו עם הרוק שלי ..שזה שלי.

שהוא שלי..ללקק, להריח, לבלוע.

 

כשהוא מכניס לי את הזין לפה,

אני סוגרת את השפתיים,

אבל את הלשון אני לא עוזבת.

היא בפנים, נצמדת, מחליקה לכל כיוון,

יונקת אותו, שורפת אותו, שהזין שלו עמוק בגרון שלי 

רוצה שהוא ירגיש את כל החרמנות שלי עליו,

רק דרך הלשון.

 

לפעמים הוא רק שוכב על הגב ואני יושבת על הזין שלו

הוא נח.. ואני עובדת. תוך כדי שאני רוכבת עליו 

הלשון שלי עוברת לו על הצוואר, על האוזן..

על הכתפיים,על עצמות הבריח, יורדת לבטן.

זה אינסטינקט.

 

וכשהוא שותק, מתקרב,

ואני לא רואה בגלל הכיסוי עיניים..

הלשון כבר בחוץ.

אני מחכה.

כמו כלבה טובה וחרמנית,

לא יודעת אם זה ייגמר בזין שלו בפה שלי,

או סתם יריקה לתוך הפה הפתוח שלי.

אבל אני שם.

הלשון שלי שם.

רטובה, מתוחה, שייכת רק לו.

והוא יודע.

שגם אם לא אומר מילה ..

הלשון שלי תדע בדיוק איפה היא צריכה להיות.

עליו.

 

 

נכון, הוא סדיסט..

פעם הוא חשב שכדי להרגיש חי, הוא צריך לשבור משהו.

לפרק. לגעת בנקודה הכי חשופה וללחוץ עד שהיא נשרטת.

כאילו החיים עצמם מתעוררים רק מתוך כאב של מישהו אחר.

רק כשהוא עומד מעל הרס, הוא נושם באמת.

הוא רצה לדעת שהכול בידיים שלו , אפילו הנשימה שלה,

הכוח שלו היה מזה שהיא תלויה בו לגמרי, ובזה שהוא זה שמחליט. 

 

אבל אז היא הגיעה.

והיא הראתה לו שהיא לא מחפשת בו רק את זה.

שהיא לא שם רק בגלל התפקידים שלהם.

היא שם כי היא רוצה להיות שם.

כי היא רוצה להיות נוכחת איתו, לא עם דמות, לא עם טייטל, אלא איתו.

 

היא רצתה להבין מה קורה לו בפנים.

על מה יושבים לו הפצעים. מה שורף לו מתחת לעור.

היא רצתה לרפא את זה, לא לבטל.

רצתה לגרום לו להרגיש טוב, פשוט כי היא באמת ראתה אותו.

והיא אהבה כל דבר שהיא ראתה.

 

אולי כל הזמן הוא חשב שקשר כזה, בסופו של דבר, פשוט ייגמר.

שאי אפשר להישאר שם לנצח, שאף אחת לא באמת תראה את כולו ותישאר.

אבל היא נשארה. והיא הראתה לו שלא רק שזה לא ייגמר,

אלא מבחינתה, זה יכול להישאר. להחזיק לנצח.

 

ואולי לאט לאט הוא התחיל להאמין.

לבנות ביטחון בשקט שלה, בעקביות שלה, במילים שלה.. שהיא מתכוונת לכל אחת מהן

והוא פשוט נפתח. לאט, היא ראתה הכל.. את השינויים הקטנים שהוא לא שם לב אליהם..  שהגיעו בטבעיות כאילו היא תמיד הייתה שם.

 

והוא הבין שהוא לא חייב להיות כמו שהיה עם כולן.

שהוא לא חייב להפעיל כוח כדי שיישארו,

לא חייב לשים חומות כדי שלא יפגעו.

 

אולי הפעם הוא יכול פשוט להיות הוא.

מה שהוא באמת רוצה להיות.

בלי פחד, בלי מסכה, בלי משחק.

 

הוא ידע שהיא יכולה לספוג.

הוא ראה את זה בעיניים שלה, בשקט שלה, בנשימה שלא בורחת גם כשהכאב מגיע.

אבל היא לא חיפשה רק את זה.

זה לא היה הבסיס, לא הייתה שם מהות של הקרבה.

הייתה שם נוכחות. רצון אמיתי.

 

והוא הבין פתאום שהוא לא חייב לשבור כדי להרגיש.

לא חייב לפרק כדי להוכיח לעצמו שהוא קיים.

הוא ידע שהוא יכול, בכל רגע נתון, היא תתאים את עצמה.

דווקא בבחירה שלא, הייתה שלווה.

דווקא בזה שהוא הניח את הכוח בצד,

והתקרב אליה בלי צורך לשלוט,

הוא מצא שקט אחר, עמוק יותר, שנשען על נוכחות ולא על שליטה.

 

היא לא נשברה, היא הבריאה.

והוא, לא פירק, הוא נרגע.

ובשקט הזה, בלי משחק, בלי תפקיד,

הוא סוף סוף הרגיש חי. באמת.

 

שלך 🖤 לנצח.

אני בדיוק עכשיו קוראת את הספר "כוחו של הרגע הזה" ונתקעתי על פרק אחד .. שהוא שיעור דיי חשוב 

אז מה הוא הפחד בעצם?

הפחד כמעט תמיד גונב לנו את ההווה.

הוא לוקח אותנו אחורה למה שפעם כאב, או זורק אותנו קדימה לדברים שאולי יקרו.

ומה יוצא מזה? שאנחנו בכלל לא נוכחים ברגע. אנחנו חיים בראש, במחשבות שרצות בלי הפסקה על "מה אם".. ולא בחיים עצמם.

 

"הפחד תמיד מרחיק אותך מההווה , הוא גורם לך להתעסק בעבר או לחשוש מהעתיד, וכך להפסיד את הרגע היחיד שבו אתה באמת חי."

 

"אתם יכולים תמיד להתמודד עם הרגע הנוכחי ,אבל אינכם יכולים להתמודד עם העתיד. הפחד נוצר כשאתם מזדהים עם המחשבות, כשהאגו מנהל את חייכם."

 

וכשחושבים על זה, הפחד לא באמת מגן עלינו. הוא פשוט מונע מאיתנו לחיות.

ככה זה כשעסוקים על הזמן בתהיות ובתרחישים אפשריים, אבל ... האם באמת אפשר לשחרר מזה? 

שאלה טובה.

 

נקודה למחשבה, והמלצה על ספר על הדרך 😁 שבוע טוב 🖤