פעם ניסיתי להסביר.
לרכך את מה שאני.
שאני חדה אבל רגישה,
שאני נשלטת אבל לא שבירה,
שאני דורשת הרבה – כי אני נותנת בלי סוף.
פעם פחדתי להיות יותר מדי.
היום?
אני רק מפחדת להיות פחות ממה שאני באמת שווה.
אני לא צריכה שיבינו אותי –
אני צריכה שמי שיגיע,
ידע להרגיש אותי גם כשאני שותקת.
שיידע להחזיק אותי –
בלי לשלוט עליי בכוח,
אלא פשוט להיות שם
כשאני סוף סוף מפסיקה להילחם.
אני לא אחפש שתוכיח לי.
אני אחפש שתעמוד.
בלי להיבהל, בלי להתחבא מאחורי מילים יפות או דמות של "שולט".
כי אם תבוא לא אמיתי – אני אראה את זה מיד.
ואם תישאר אמיתי – אני אשחרר לך כל קיר שאי פעם בניתי.
אתה תצטרך לדעת מתי להניח לי לבעור, ומתי להגיד לי בשקט:
"מספיק. עכשיו את שלי."
ואני ארגיש – סוף סוף – שלא צריך יותר להיאבק.
אני לא מתנצלת על זה שאני רוצה עומק.
על זה שאני צריכה שליטה שקטה, מכילה, אמיתית.
על זה שאני מתמסרת רק כשאני בטוחה – לא רק בגבר שמולי,
אלא בעצמי לידו.
ומי שלא מסוגל לעמוד מולי –
לא צריך לרוץ אחרי.
