הוא נכנס לחיים שלי עם ביטחון של שולט שיודע את הדרך.
קול יציב, מילים מדויקות, מבטים שלא משאירים מקום לשאלות.
הוא הוביל. לקח. הפעיל. שלט.
וכשזה מרגיש כל כך נכון ומדוייק? אני נכנסת עד הסוף.
הכנסתי את עצמי לדינמיקה, התמסרתי למה שנבנה בינינו.
נמסה מול הסמכות.
מצייתת להכל. מחכה לזה .
פעם ידעתי לשחק את המשחק היטב.
להחזיק תפקיד, לבנות חומות יפות, לא לגעת באמת.
זה היה נוח. בטוח. אבל פייק. לגמרי פייק.
והפעם ? החלטתי אחרת.
הורדתי את השריון.
סגרתי את הבמה.
נשארתי אני.
בלי אגו, בלי מניפולציות, בלי מילים מחושבות מדי.
הבאתי את עצמי כמו שאני ..כי רציתי שיהיה איתו אחרת.
עד שמשהו זז אצלו..
הטון נהיה רך יותר.
השיחות ממשיכות גם אחרי שגומרים.
משהו מרגיש יותר מדי... אנושי.
ואז הוא מתחיל להתבלבל.
הוא לא תכנן רגש.
לא הכין את עצמו לרגע שמשהו ייגע במקום ש"אסור" לגעת.
כשהרעד כבר לא בא רק מהכניעה, אלא מהמבט, מהחיבור.
כשהשקט שבינינו מרגיש בטוח מדי הוא נבהל.
כשאני אומרת משפט אחד שמסיר לו שכבה הוא משתתק.
הרגש התגנב, כמו תמיד בלי לשאול רשות.
וכשהלב שלו מרגיש יותר ממה שהוא חשב שמותר ..
הוא נסוג. נעלם.
והנה...
הוא הפך לעוד צל שנבהל מהעומק.
אני לא כאן כדי להפחיד.
אני כאן כדי להרגיש.
אני לא יודעת אחרת.
אני לא מחפשת שליטה ריקה, או רובוטית.
אני מחפשת להרגיש. חייבת.
עומק, אמת, משהו שמבעבע מתחת לפני השטח.
בלי רגש ?אני אוטומטית. אני ריקה.
ואני נוטשת מהר.
כן, אני יודעת להיכנע
אבל רק כשיש שם חיבור.
אני יודעת לשלוט .. גם ברגש שלי, גם בגוף שלי
אבל לא יודעת לשחק משחק שאין בו מעבר.
מי שאבחר להיות לצידי יהיה מיוחד. מיוחד עבורי.
שקט. בטוח. עמוק.
כזה שלא נבהל .
שיכול להחזיק אותי , גם על הברכיים, וגם כשאני חשופה לגמרי.
אחד שלא בורח כשהדינמיקה נהיית אמיתית.
שמרים את העיניים ונשאר להסתכל ולא מוריד את המבט.
מישהו שהבין שלא צריך לברוח כדי לשמור על הכוח שלו.
שיודע לעמוד מול אישה שמכילה יותר מצד אחד בלבד.
שמבין ששליטה אמיתית לא מפחדת מקרבה.
שהעומק לא מבטל את הדינמיקה , הוא מעצים אותה.
ובעיקר?
כזה שיחזיק ..גם אותי, וגם את עצמו.
אני חיה את שתי הדמויות שלי .
אני לא מבולבלת.
בבית ,יציבה, נוכחת, בונה חיים ומנהלת הכול.
ובחוץ ? אני מרשה לעצמי להתנתק.
רוצה שייקחו אותי אל הקצה.
שישתמשו בי כמו שרק מי שמבין באמת יודע.
שאשכח מהכול ואכבה את המח
מהשגרה, מהשליטה, מהמחשבות.
אני רוצה לא לחשוב.
רק להיות.
אני יודעת לנווט בין מי שאני שם, למי שאני כאן.
לא מתביישת בזה. לא מתנצלת.
אני חיה ב2 עולמות .. והם לא מתנגשים.
הם מחזיקים אחד את השני. מאזנים.
ולא כל אחד מסוגל.
וזה בסדר.
אני לא צריכה את כולם.
רק אחד.
שיישאר גם כשזה כבר לא רק משחק.