יש אנשים שכל מה שהם עושים זה לקטר.
כמה רע להם.
כמה לא הוגן.
כמה העולם אכזר.
והדבר העצוב באמת?
שהכוח לשנות - בידיים שלהם.
אבל הם לא רוצים באמת לשנות.
הם מעדיפים להישאר במקום שמוכר להם - מקום של קורבנות, של תירוצים, של התבכיינות מתמשכת.
אבל כשמסתכלים מקרוב ..
ברוב המקרים, זה כן בידיים שלהם.
רוצים גוף אחר?
דיאטה, ספורט, שינוי הרגלים -זה אפשרי.
רוצים עבודה אחרת?
קורות חיים, ראיונות, אומץ לזוז - זה אפשרי.
חולמים על משהו גדול יותר?
לעבוד בשקט, להתאמץ, לא לוותר -זה אפשרי.
רק מה, הרבה יותר נוח להישאר לשכב על הספה ולהתבכיין.
לשכנע את עצמך כמה העולם אכזר וכמה אין סיכוי.
ולא רק זה -
כשהם רואים מישהו שכן קם, שכן שבר את המעגל, שכן עשה משהו עם עצמו -
הם מקטרים גם עליו:
"ברור שהוא הצליח, היה לו קשרים."
"בטח יש לו מזל."
"לי אין את התנאים האלה."
והדבר המצחיק הוא שהעולם מלא באנשים שהתחילו מאפס.לא היה להם גב חזק, לא היו להם קשרים, לא חיכתה להם ירושה - ובכל זאת הם בנו לעצמם דרך-
אופרה ווינפרי נולדה בעוני קשה במיסיסיפי, עברה התעללויות בילדות - והפכה לאחת הנשים החזקות והמשפיעות בעולם התקשורת.
הווארד שולץ, מנכ"ל ומקים סטארבקס, גדל בשכונת עוני בניו יורק, בלי פרוטקציות -והוא זה שהפך חנות קפה קטנה לרשת עולמית.
אלברט איינשטיין לא דיבר עד גיל 4, סבל מקשיים בבית הספר - אבל זה לא מנע ממנו לשנות את ההיסטוריה של המדע.
חיים סבן -עלה לישראל ממצרים עם כמעט כלום, התחיל כטכנאי סאונד של להקות - והפך לאיל תקשורת אמריקאי שמכר את פוקס לדיסני במיליארדים.
רמי לוי - התחיל מדוכן קטן בשוק מחנה יהודה בירושלים, בלי גב משפחתי חזק -והפך לרשת סופרמרקטים ענקית שמגלגלת מיליונים.
ואלה רק דוגמאות קטנות.
יש אלפים כאלה, שאף אחד לא פתח להם דלת ..אז הם בנו לעצמם דלת חדשה. היה להם מספיק אומץ להעיז !
אז לפני שמתבכיינים על "אין לי מזל", "אין לי קשרים", "לא קיבלו אותי" תזכרו:
ההבדל האמיתי הוא לא במה שחסר , אלא בכמה אתם מוכנים להילחם על מה שאתם רוצים.
רוצה שינוי? תעשה.
רוצה תוצאה אחרת? תזיע.
אין קיצור דרך. אין פטנט. אין קסם.
ומי שבוחר להמשיך לקטר בכל זאת שיזכור ..
התבכיינות אולי מוציאה קיטור, אבל היא לא תזיז אותך אפילו מילימטר אחד קדימה.
"אתה לא קורבן של הנסיבות. אתה קורבן של התירוצים שלך."
פרקתי ! ❤️