מה אוכלים בערב?
מה להלביש לילדים?
מה להביא לגן? מה לקנות לבית ספר? איזה מידה בנעליים? את יכולה להזכיר לי?
לאן נוסעים? מה עושים? את יכולה לבדוק את זה?
הכל עובר דרכי.
כל החלטה, כל בירור , אני.
והכי מייאש? שזה לא נגמר אף פעם.
זה לא רק דברים גדולים.
זה הדברים הקטנים. המטופשים.
כל השאלות האלה שנשמעות פשוטות, אבל מצטברות בתוכי כמו רעש שלא מפסיק.
הכי קטן הופך לעוד עומס.
עוד משקל.
אני הפה שמחליט.
הראש שחושב.
היד שחותמת.
ואין רגע אחד ביום שלא מחכים ממני ל"תשובה".
תמיד הייתי זו שמחליטה.
בבית. בעבודה. מול כולם.
הכתפיים שלי חזקות ..התרגלו לשאת, לנתב, להנהיג.
אני יודעת להיות דומיננטית. אני טובה בזה.
אבל זה שוחק.
זה שוחק להיות זו שחושבת על הכל.
שתמיד צריכה להחליט, ליזום, לנהל, להוביל.
להיות זו ששואלים אותה "מה את רוצה?" גם כשכל מה שהיא באמת רוצה .. זה שמישהו אחר יחליט במקומי.
וככה הגעתי להבנה הכי עמוקה שלי:
שמה שאני באמת צריכה, מה שהכי חסר לי , זה ההפך הגמור.
מישהו שיגיד: תגיעי לשם. בשעה הזאת. תלבשי את זה.
בלי שאלות. בלי הסברים. פשוט תעשי.
מישהו שייקח את ההגה, את הדאגה, את השליטה , ויפרק ממני לרגע את הטירוף הזה של להיות אני.
מישהו שלא ייתן לי לבחור .. אלא יבחר בשבילי, כי הוא רואה אותי, כי הוא מרגיש אותי, כי הוא יודע בדיוק מה אני צריכה גם כשאני לא מעזה לבקש.
וזה לא על חולשה.
זו לא בריחה.
זו הקלה עמוקה.
זה לעצום עיניים ולדעת שמישהו אחר מחזיק את הסיטואציה , ואת הגוף שלי ..בביטחון מוחלט.
זו הסיבה האמיתית שאני כאן.
לא כי אני לא יכולה לשלוט , אלא כי אני צריכה שמישהו יידע איך לשלוט בי.
מה הסיבה שלכם/ן ?