פעם עוד שכנעתי את עצמי שזה "מספיק".
שאפשר לעבוד עם זה. שאולי אני יותר מדי. אולי אני זו שצריכה להוריד את הרף.
אבל כל פעם שסגרתי עיניים ונתתי לו להוביל .. משהו בי נשאר ער. המח לא באמת כבה והתמסר טוטאלית.
משהו בי ידע שזה לא זה.
אז די.
לא מתפשרת יותר.
אתה נתקל בפרופיל שלי במקרה, משוטט.
אתה קורא, מסתקרן, חושב שאתה מוכן.
אולי אתה צודק. אולי אתה עוד צעצוע בדרך.
נראה אם תשרוד את השלב של לעניין אותי בכלל.
אני לא מחפשת שיגידו לי מה לעשות , אני מחפשת שיגרמו לי לרצות לעשות את זה.
אני לא מתרגשת מפקודות ריקות או מילים יפות.
אבל כשהן באות מהאחד הנכון… זה פתאום מרגיש כמו רטט בפנים הירכיים. כמו עיניים שננעצות בי דרך המסך.
זה לא משחק של קשירות, זה משחק של השהייה.
של לגרום לי לרצות להתחנן ..ולא לתת לי.
זה המשחק שבו אתה לוחש לי ״עוד לא״ כשאני כבר על סף פיצוץ.
שבו אתה נהנה לראות אותי מתפתלת, לא כי אתה אכזר, אלא כי אתה מדויק.
כי אתה יודע שהרעב נבנה במרחק.
של לתת לי לפנטז על איך אני שוכבת עירומה לרגליך, ואתה רק שותה קפה.
אולי מחייך.אולי לא. שותק. נהנה לראות אותי נמסה לאט.
ואני אגיד לך משהו , כן, היו רגעים שהתפשרתי.
אמרתי לעצמי: "יאללה תזרמי, אולי יש בו קצת ממה שאני צריכה."
אבל מה שקיבלתי היה בדיוק זה: קצת.
קצת חיבור, קצת עומק, קצת עונג.
וזה לא הספיק לי. כי כשאני מרשה לעצמי להתמסר, אני לא יודעת לעשות את זה חלקית -מצטערת.
אז כן ,אני בוררת. לא מחכה. לא מתחננת.
אני סורקת, מדלגת, מוחקת.
אבל אם מישהו תופס אותי בדיוק בנקודה, בדיוק בשילוב של חוכמה, עומק ועיקשות…
המשחק רק מתחיל.
לא מתפשרת מול החיפוש.
כמה זמן שזה ייקח?
תלוי כמה זמן ייקח לך להוכיח שאתה ראוי לשחק איתי.
הושמדה