פעם, כשעוד הייתי אחרי לידה, עם קילוגרמים עודפים, עם עייפות שצרובה בעיניים,
הייתה לי קהילה קטנה.
שכנות. חברות מהגנים של הילדים. אמהות בגינה.
היינו קרובות. מדברות. צוחקות. מתחברות.
הייתי פחות מטופחת.
פחות "אני" שהייתי רגילה להיות.
אבל אצלי בפנים בער משהו.
ידעתי שברגע שאסיים עם ההריונות , אני אעשה הכל, כל מה שצריך, כדי לחזור לעצמי.
זו לא הייתה אשליה, זו לא הייתה תקווה , זו הייתה החלטה.
כי אני רגילה להרגיש טוב עם עצמי.
כי ככה אני מכירה את עצמי.
ואין לי גנטיקה שמפנקת אותי , כל שינוי שעשיתי, כל קילוגרם שהורדתי, כל טיפת אנרגיה שחזרה ,היו תוצאה של עבודה קשה.
מאבק יומיומי.
להילחם על הגוף שלי.
להילחם על מי שאני.
ולאט לאט זה קרה.
חזרתי.
ירדתי במשקל. השקעתי, הזעתי, התאמצתי!
התחלתי לטפח את עצמי שוב, להשקיע בעצמי כמו שמגיע לי.
אבל אז ? העולם סביבי השתנה.
המבטים השתנו.
השיחות פחתו.
התחושה של ה"ביחד" בגינה? נעלמה.
זוכרת במיוחד מקרה אחד:
מסיבת יום הולדת לילדה מהגן של הבת שלי.
הגעתי, מחזיקה את הילדה שלי ביד, מחייכת.
אבל אז .. השקט.
המרחק.
אף אחת מהאמהות לא ניגשה.
אף אחת לא באה לדבר.
אלה שפעם היינו עומדות ומקשקשות שעות ..פתאום התרחקו.
והרגשתי לבד.
בלב האירוע.
בלב קהל מוכר , עמדתי זרה.
וזה גרם לי להבין משהו עמוק:
שדווקא כשאת משקיעה בעצמך, כשאת נלחמת, כשאת מצליחה ,
את הופכת להיות איום קטן בעיני מי שלא העז או לא הצליח.
ושיש סטיגמה שקטה ,
שאם את נראית טוב, את בטח שטחית.
שאם את נראית מטופחת, בטח אין בך עומק.
שאם הצלחת לחזור לעצמך, את כבר לא "אחת מאיתנו".
וזה עצוב.
וזה כואב.
את מאבדת הרבה- אבל מגדלת עור של פיל בדרך.
כשאת נראית טוב, מטופחת, מחזיקה את עצמך ..
קל מאוד להדביק לך מדבקות:
"בטח שטחית."
"בטח מתנשאת."
"בטח אין לה בעיות אמיתיות."
"קל לה."
להפך !
זה אומר שכל טעות שלך נבחנת בזכוכית מגדלת.
זה אומר שכל תנועה שלך נמדדת.
זה אומר שכל מבט, כל בחירה, כל מילה — עלולה להפוך לכותרת.
אז כן, השתנתי מבחוץ.
אבל מבפנים?
נשארתי אותה אחת. אותה אני.
ולפעמים מי שמתרחק ?
פשוט לא ידע לראות באמת.
חבל? לא כל כך. טוב נו לא בכלל.