פעם, אחרי הפעם הראשונה שחזרתי ממישהו, כמעט לא הצלחתי להיכנס הביתה.
עמדתי מחוץ לדלת, הלב שלי דפק כמו משוגע.
כל הגוף רעד, כאילו אני הולכת להיתפס על פשע.
ממש הרגשתי אותו.
הרגשתי את הריח שלו עלי, את המגע שלא ירד מהעור.
הרגשתי כאילו כל צעד שלי משאיר אחריי סימנים.
נכנסתי פנימה, ובלעתי את עצמי.
הסתכלתי מסביב, חיפשתי עיניים ששואלות "מה עשית?" , אבל הכל היה רגיל.
רק אני לא.
אחר כך זה קרה עוד פעם. ועוד פעם.
ובכל פעם, משהו בפנים השתנה.
הייסורי מצפון התחילו להיעלם.
השאלות בראש נחלשו.
והתחלתי להבין שאני לא עושה משהו רע.
אני עושה משהו שחי בי.
משהו שאני מנסה להילחם בו לשווא.
היום אני יכולה לחזור הביתה,
עם הריח של מישהו אחר עלי,
עם הגוף עוד בוער מהמגע,
לפתוח את הדלת כאילו כלום .. ופשוט להרגיש שלמה.
בלי דרמות.
בלי להלקות את עצמי.
האמת?
זה לא סתם דחף.
זה מה שמאזן אותי.
זה מה שמחזיק אותי שפויה.
הריגוש הזה, היציאה מהשגרה, ההרגשה של הסוד הזה שאני לוקחת איתי
זה מה שמחזיר אותי הביתה שלמה.
בלי זה, אני מרגישה כבויה.
ועכשיו... רגע.
בואו נדבר באמת.
כולנו גדלנו לתוך עולם שכתב בשבילנו חוקים.
משפחה, הורים, חברה ,כולם קבעו מראש איך אמור להיראות "המסלול הנכון":
להתחתן, להיות נאמנים, לבנות בית מסודר, להשתיק כל דבר שבוער מתחת לפני השטח.
וכולנו , גם אם במסלול קצת אחר ,למדנו לבלוע.
לשתוק.
ליישר קו.
לחייך יפה ולהעמיד פנים שזאת הדרך היחידה.
אבל מה אם החוקים האלה בכלל לא תואמים את מי שאנחנו באמת?
מה אם יש בנו חלק אחר, חלק שחי, חלק שרוצה לטעום עוד, להרגיש עוד, לחיות אחרת?
מה אם יש בנו רצון שבוער חזק יותר מהנורמות שלמדנו?
ומה אם... אנחנו פשוט לא מוכנים לוותר על עצמנו?
לא מתוך מרדנות.
לא מתוך אנרכיה.
אלא מתוך מקום עמוק ואמיתי, שרוצה להרגיש את החיים עד הסוף.
שרוצה לזכור מה זה להתרגש.
להזיע מרוב תשוקה.
לרעוד מרוב חיים.
וזה בסדר.
וזה אמיתי.
ו...שיתמודדו כמו שאומרים.
*הושמדה*