אולי אני נראית כמו ברבי.
גוף מושך, עור חלק, שפתיים ורודות וחיוך חמוד.
הם חושבים שאני שברירית שיכולה להתפרק להם בין הידיים.
כאילו כל מגע עליי צריך להיות עדין, מפוחד, מוגן.
לעטוף בצמר גפן.
הם טועים.
אני אוהבת את הרגע שהוא לוחץ לי על הגרון.
כשהאוויר מתחיל לברוח לי מהריאות,
כשהלב דופק חזק מדי,
כשהגוף מפרפר קצת ואז נרגע..
מכניע את עצמו לבד.
אני אוהבת כשהרצועה מתהדקת לי על הצוואר,
כשהעור שלי צורב מהצלפה קרה,
כשהאצבעות שלו חותכות לי את השפתיים בדרך לגרון,
דוחפות עמוק, לא מתוך רוך,
אלא מתוך דרישה.
תבלעי.
תפתחי.
תשתקי.
אני לא רוצה הגנה.
אני צריכה שישתמשו בי.
חזק, ברוטלי, חונק.
רוצה שהוא ימשוך לי את השיער עד שהצוואר יכאב,
רוצה שיסגור לי את האוויר ויפתח לי את הגוף.
רוצה לדעת שאין לי ברירה חוץ מלהישבר לו בידיים.
וכל פעם שהוא נכנס חזק מדי,
כל פעם שהוא מצליף,
כל פעם שהיד שלו נסגרת לי על הגרון חזק,
כל פעם שהוא דוחף אצבעות עמוק יותר ממה שהגרון שלי מוכן ,
אני מתפרקת.
אבל בפנים .. אני נולדת.
ואז ,
הוא עוצר.
פתאום אין מגע.
אין יד.
אין משקל.
אין שליטה.
אני נופלת, נמרחת על הרצפה הקרה.
ברבי שנשכחה אחרי שהמשחק נגמר.
רגליים רועדות, חזה עולה ויורד , דפיקות לב מהירות,
ידיים פתוחות לשום מקום.
אני מחפשת אותו בעיניים .. מתחננת בלי מילים.
רוצה שיחזור.
והוא עומד.
שותק.
מביט בי.
נותן לי להרגיש את תחושת הריקנות בלעדיו .
אני זוחלת אליו, בלי לחשוב, בלי להתבייש,
ברכיים שורפות, גרון שורף, עיניים מושפלות.
והוא מחייך.
חיוך קטן, רע.
חיוך של מי שיודע ..שאני כבר שלו.
בלי מילה הוא אוחז לי את הסנטר,
מרים אותי אליו במשיכה חדה.
בלי רוך, בלי שאלה.
היד חוזרת לגרון,
האגן שלו נצמד אליי.
הוא חודר בכוח, בלי התראה, אבל אני כבר רטובה ומוכנה.
הפעם יותר עמוק.
הפעם יותר חונק.
הפעם עד שהעיניים שלי מתגלגלות לאחור ואני לא יודעת אם זו עונג או כאב או שניהם יחד.
אני נמחצת אליו,
נבלעת בו,
נושמת אותו.
ברבי?
לא.
זונה שלו.
שלמה.
נכונה.
והפעם, אני לא רוצה שיפסיק.