ככה בדיוק אני אוהבת אותו.
עם יותר מפרצוף אחד.
עם סתירות, עם מורכבות, עם קצוות שלא מתחברים-
אבל מרגישים כמו בית.
כמו גוף שמריח מוכר מדי, מפיל אותי לרצפה גם כשאני בטוחה שאני עומדת יציב.
יש בו צד אחד שהוא אנושי.
חבר.
אוזן.
רוך שאני יכולה להישען עליו בלי מסכה.
צד שמחזיק לי את הסנטר כשאני נשברת,
ששולח לי הודעה באמצע היום רק כדי לבדוק אם שתיתי.
זה הצד ששם לי יד על הירך מתחת לשולחן ..רק כדי שארגיש שהוא שם.
זה שמביט בי במבט שקט ודואג, ודווקא אז הגוף שלי נמס הכי חזק.
הצד ה"וונילי", אם תרצו.
אבל הוא כלום בלי מה שבא אחריו.
כי יש בו גם צד אחר.
הצד החשוך.
העמוק.
זה שלא מהסס.
זה שלא רואה בי ילדה , אלא חפץ.
הצד שיודע למשוך לי את השיער בדיוק מתי שצריך.
שיודע להכאיב, להכתיב, להשפיל ,
לא כי הוא אכזרי, אלא כי הוא שייך לאותו חלק בי שצועק להישלט.
הוא לא נבהל מהשקט שלי,
לא מהדמעות,
לא מה"לחות" שמתפשטת בתוכי כשהוא לוחש לי "על הברכיים".
והיופי האמיתי?
הוא יודע לעבור בין הצדדים כמו קסם.
הוא יכול לחבק אותי דקה,
ובשנייה שאחריה לתפוס לי את הלסת ולהגיד "שקט".
הוא יכול לגרום לי לגנוח , ולא רק מתשוקה.
וזה הרבה יותר חזק מכל חדירה.
הוא יודע לגרום לי לרצות אותו בכל צד.
לרצות אותו כשהוא שותק איתי.
כשהוא לוחש.
כשהוא נוהם.
כשהוא מכה.
כשהוא מחייך.
הוא לא צריך לבחור צד ,
הוא מחזיק את כל הפרצופים שלו יחד.
וזה מה שממיס אותי.
כי אני לא מחפשת רק שליטה.
ולא רק רוך.
אני מחפשת את המתח הזה.
את הרגע שבו הגוף שלי לא יודע מה יבוא עכשיו , ליטוף או סטירה.
נשיקה על השפתיים או ביס על הירך הפנימית.
חיוך עדין או יד על הגרון.
ואני אוהבת את זה.
אני מתמסרת לזה.
לא כי אני חייבת.
לא כי הוא מאלץ.
כי הוא מצליח לגרום לי לרצות להישבר כל פעם מחדש
מול כל אחד מהצדדים שבו.
כל גבר שבו.
כל אלף הצבעים שהוא יודע לצייר לי על הגוף.
ואני?
אני בוחרת להתמסר לכולם.