הוא קשר לי את הידיים מאחורי הגב, הדק את הרצועה על הצוואר, והצמיד אותי על ארבע למיטה.
הויברטור כבר היה בפנים. עמוק. זז בקצב נמוך מדי, מחרפן מדי.
הוא עמד מאחוריי, בוחן אותי כמו טורף שמחכה לרגע הנכון.
"כשאת מרגישה שאת קרובה ,תגידי."
הרגשתי. מהר מדי. הלחץ התכנס בבטן התחתונה, התפשט ברגליים.
"עכשיו... עכשיו אני.."
קליק.
שלט רחוק. הוא כיבה את הויברטור בדיוק בשנייה שהייתי על הקצה.
"לא."
"עוד לא."
"זה לא תלוי בך."
הוא הדליק שוב. חזק יותר. אני נשכתי שפתיים, הראש נזרק לאחור.
שוב. הרגשתי את זה בא. הגוף התכווץ, הכוס שלי צרח לגמור.
"עוד שנייה.."
קליק.
שוב כבוי.
צעקתי. נשכתי את הכרית. מתוסכלת בתוך המיצים של עצמי.
אבל הוא רק גיחך.
"שוב התחלת להאמין שיש לך שליטה."
הוא המשיך כך שעה. אולי יותר.
לפעמים עם הלשון. לפעמים החזיק אותי בגרון בזמן שהרטט קרע אותי מבפנים.
כל פעם כשהייתי על הקצה , הוא שבר את הגל.
שבר אותי.
עד שבשלב מסוים לא יכולתי יותר לדבר. רק לייבב. רק להתחנן בשפתיים יבשות.
"אני מתחננת... תן לי לגמור... בבקשה..."
רק אז , הוא חדר. בלי הכנה, בלי רחמים.
הוא דפק אותי כשהויברטור בפנים, כשהפלאג עדיין בתוכי, כשהגוף שלי צורח מעונג שלא שוחרר.
"עכשיו," הוא לחש.
"עכשיו תתפוצצי. ותזכרי זה קורה רק כשאני מרשה."
וכשזה קרה ,רעדתי כמו שלא רעדתי מעולם. גמרתי כמו חיה שפרצה מתוך כלוב.
גמרתי עליו, בתוכי, עוצמתי והבנתי כמה חזק אפשר להתמכר דווקא לשליטה בגבולות.
*הושמדה*