לפעמים אני שואלת את עצמי ,
כמה מהכניעה שלי היא באמת כנה?
וכמה מתוכה היא הצגה מדויקת לתפקיד שאני יודעת לשחק מעולה?
אני יודעת לכתוב יפה.
לדבר נכון.
לשלוח תמונה בדיוק ברגע המתאים.
אני יודעת להיראות חשופה ,גם כשאני עטופה במאה שכבות של הגנה.
אבל האם אני באמת נחשפת? באמת כנה?
האם מישהו ראה אותי עד הסוף ..עם כל מה שלא סקסי, לא קל, לא נשלט?
וזה לא רק אני.
אני רואה את זה גם בצד השני
שולט שמדבר ביטחון, עוצמה, שליטה…
אבל מפחד לשתף כאב. חולשה. תלות.
שולט שמבקש את כולי ,אבל לא באמת מוכן לפגוש את מי שאני מעבר לרגע המחרמן.
כי בואו נודה באמת ..
קל לשלוט על תמונה יפה.
קשה להכיל אישה שלמה.
ואז אני חושבת ,
אולי מה שבאמת מיוחד בקשר כזה,
הוא לא רק הרצועה. לא הפקודה. לא האורגזמה.
אלא המקום שבו אני מספרת לו את הדברים שאני אפילו לא מעזה לחשוב עליהם לבד.
המחשבות שאני קוברת מתחת לעור.
הכאב שאני לא מודה בו בקול רם.
הפנטזיות שגורמות לי להתבייש בעצמי.
הסודות שאני שונאת ,אבל רוצה שהוא יראה.
כי שם, ורק שם, מתחילה הכניעה האמיתית.
ושם גם מתחילה השליטה שהוא באמת יכול לקחת.
וזה קיים לא רק בקשרי שליטה.
גם בזוגיות רגילה, גם בחברות ,אנחנו שומרים חלקים.
אבל דווקא כאן,
במקום שבו אני אמורה להיחשף עד הקצה,
דווקא כאן יש בי רצון לחשוף הכול ..גם את המקומות המכוערים, הבודדים, האפלים.
יש כל כך הרבה מילים יפות בקשרים של שליטה:
כניעה. בעלות. חיבור. גבולות. מגע.
אבל יש מילה אחת שלא תמיד מדברים עליה, אמת.
כי כשאני באמת מתמסרת,
זה לא הגוף שלי שהוא החשוף.
זו הילדה המבולבלת. זו שמפחדת להיתפס.
זה הקול שבתוך הראש שלי , שאני לא תמיד יודעת איך להשתיק.
ושם, בדיוק שם, מתחיל הקסם האמיתי.
לא כשאתה נותן לי פקודה,
אלא כשאתה מסוגל לראות אותי גם כשאני עלובה, רועדת, שקטה מדי, רגשית מדי.
כשהמילים כבר לא יוצאות לי כמו בפוסטים.
כשאני לא סקסית, לא מסקרנת .. רק אנושית.
אז כמה אנחנו באמת מוכנים להכיל ,
כשהאמת סוף סוף יוצאת החוצה?
וכשנוריד את התפקידים, את המילים היפות, את המשחקים ..
האם עדיין נרצה להחזיק אחד את השנייה?
או שבשלב הזה… זה כבר יהיה יותר מדי?
ומה יקרה אם יום אחד תספרו לשולט שלכם את הדבר שאתם אפילו לא מעזים לחשוב עליו לבד ,
האם הוא יישאר?
וההפך , אתן תישארו?
מה קורה כשהשליטה פוגשת את הלב החשוף?
אתם מחזיקים ,או בורחים?