יש אנשים שנכנסים לנו לגוף כמו סם.
וזה לא רגש. זה מדע.
בהתחלה, זה דופמין -אותו הורמון שמופעל כשיש ציפייה.
הוא שולח הודעה. מחייך. מחמיא.
ואת? נמסה. לא ממנו , מהתחושה שזה בדרך, מה שחיכית לו..שתכף זה מגיע.
המערכת שלך מתוכנתת לרצות "תגמול" על "ההשקעה".
את לא רוצה אותו .. את רוצה את העוד.
אחר כך מגיע אוקסיטוצין, הורמון הקירבה.
מגע קל. שיחה עמוקה. המילים הנכונות. הקירבה שנוצרת.
הוא לא רק מחליק לך את התחתונים , הוא מחליק פנימה, לשם. עמוק. מתחיל לנטוע שורשים.
המוח שלך מתבלבל . נדלקת תחושת חיבור, גם אם הוא לא באמת שם.
ואז מגיעה השליטה.
לא פיזית , מנטלית.
הוא מחליט מתי את מדברת. מתי את מרגישה. מתי את שווה מגע.
ואת?
מוצאת את עצמך מחכה לסימן.
לא בגלל שאת תלותית , אלא כי המוח שלך כבר מסונכרן אליו.
קוראים לזה bonding חיבור רגשי מבוסס תגמול.
וכשיש חיזוק חיובי ואז שלילה (מתן ולקיחה לסירוגין), זה כבר לא חיבור , זו תלות.
המוח שלך לומד שמסוכן בלעדיו,
שכואב כשאין.
והכאב ..זה לא כאב לב , זה קורטיזול.
לחץ. סטרס. רגש שצובע את ההתנהגות.
קחי לדוגמא את הציפיה שהוא ישלח הודעה- את בודקת כל רגע את הפלאפון.. וכל פעם סטרס "למה הוא לא מגיב" , ואז מתקבלת הודעה - ושוב הדופמין בשמיים.
ואת מתבלבלת.
חושבת שזו אהבה.
אבל זו התמכרות ביולוגית.
את מכורה אליו , כמו לסיגריה שאת יודעת שתהרוג אותך,
אבל עדיין מדליקה.
כי הוא לא רק שולט בגוף שלך , הוא מתחיל להחזיק לך את התודעה.
וכשהוא לוחש "טובה שלי", את מרגישה שהוא רואה אותך באמת.
אבל מה שהוא באמת רואה ,
זו התגובה שלך לחיזוק שהוא יצר.
ואז פתאום .. הוא קר.
משהו בטון. במרחק. בשתיקה הקטנה שלא הייתה שם אתמול.
אין הודעה בבוקר. אין אותו כמו תמיד.
ואת?
הגוף שלך מתחיל להשתגע.
הלב דופק כאילו את בסכנה, אבל אין שום סכנה. רק הוא, ששותק.
זה לא רק רגש.
זה נפילה חדה של דופמין ואוקסיטוצין..
המערכת שלך הייתה רגילה לתגמול יומי,
וברגע שזה נלקח , זה מרגיש כמו גמילה.
אמיתית.
כאילו לקחו לך אוויר.
הפחד לא מגיע מהשכל.
הוא מגיע מהגוף ,שמבין שמשהו השתנה,
אבל לא מבין למה.
והמוח, שמנסה להסביר, אומר: "את לא מספיקה."
ואז מגיעה האכזבה.
העצב שהוא לא קרא אותך כמו שחשבת.
השתיקה שלו כואבת יותר מכל הצלפה.
כי כשהוא היה שם ,היית שלו.
וכשהוא נעלם ? את גם לא ממש שלך.
וכשאת נשלטת באמת ,לא רק במיטה,
אלא בלב, בתודעה, בתחושת הערך..
השתיקה שלו היא כבר לא משחק של כוח.
היא חרב.
ופתאום את לא יודעת אם זה עונש, או פשוט חוסר עניין.
לא יודעת אם לרעוד, או לקפוא.
רק יודעת שחסר.
ושהתלות כבר לא מינית.
היא קיומית.
ואז פתאום הוא חוזר.
שולח הודעה. מילה. סמיילי.
לא התנצלות. לא הסבר. רק קיום מחודש.
וזה מספיק.
יותר ממספיק.
הגוף שלך מגיב מיד.
הבטן מתהפכת, הלב דופק.
יש הקלה. כמעט כמו גמירה.
כי הדופמין שוב מוצף , הנה התגמול שחיכית לו.
המערכת שלך לומדת ש-אי הוודאות משתלמת.
שהשתיקה שלו היא חלק מהמשחק,
ושאם תחכי בסבלנות ?תזכי במנה.
והכי מסוכן?
שאת לא מרגישה מושפלת.
את מרגישה מוערכת.
כי הוא בחר לחזור.
שוב ושוב ושוב.
אני מדמה את זה בדיוק כמו קזינו רגשי. הימור שלא מפסיק.
והמוח שלך, בחוכמה שלו, מתמכר לאט לאט לחוסר הוודאות.
לכאב.
להקלה.
לידיעה שאת תישרפי ,אבל אולי הפעם הוא באמת התכוון.
ובשנייה הזו, כשהוא חוזר ואת לא שואלת כלום
כי את רק מרגישה שוב מחוברת ..
השליטה שלו בך כבר לא סקסית.
היא מוחלטת.
וזו לא שליטה עם חבלים.
לא עם פקודות חדות או מכות על העור.
זו שליטה מנטלית.
אלגנטית. מתוחכמת. שקטה.
הוא לא צריך להרים קול.
הוא רק צריך להיעלם ואז לחזור.
וההורמונים עושים את השאר בשבילו.
הוא מפעיל את הדופמין כמו דילר רגשי.
מזריק מנת אוקסיטוצין בדיוק כשאת הכי חלשה.
מלטף לך את הגב במילה אחת,
ואת מתיישרת כמו מישהי שכבר חונכה.
זו לא אהבה.
זו מערכת תגמול שנבנתה במדויק .
כדי שתרגישי ריקה כשהוא איננו,
ומלאה רק ממנו כשהוא חוזר.
זו שליטה שמתחילה בראש, מתפשטת ללב,
ולבסוף ? תופסת לך את הנשימה.
והכי מסוכן?
שזה לא מרגיש אלים.
זה מרגיש נכון.
זה נדיר - זה הדבר האמיתי.
רק שהמשמעות של נדיר היא - שזה כמעט ולא קיים.