הכי מסוכנים הם אלה שלא מתאמצים.
הם לא רודפים.
הם לא מנסים להרשים.
הם לא אומרים הרבה , אבל כל מילה שלהם מדויקת מדי בשביל להיות אקראית באמת.
הוא לא שאל אותי "מה את אוהבת".
לא שיחק אותה דום.
לא הציע לי כלום.
רק… ידע.
ידע באיזה נקודה לגעת,
בלי לגעת בי בכלל.
לא חדירה. לא שליטה. לא הצהרות.
רק משפט קצר באמצע שיחה על כלום,
שננעץ בדיוק במקום שבו אני מרשה רק למעטים להיכנס.
הוא עשה עליי תחקיר בלי ששמתי לב.
קרא אותי מדוייק בלי להחסיר שום פרט.
אסף שברי משפטים, רמיזות, אנחות.
והפך אותם למפתח.
מפתח שלא ידעתי שהשארתי פתוח.
הוא לא סימן מטרה.
הוא פשוט קלט את הקצב שלי ,
ונכנס לשם, בין פעימה לפעימה.
וכשזה קורה,
את לא יודעת אם לרוץ או להישאר.
אבל את יודעת דבר אחד:
הוא שם. בפנים.
וחלק ממך לא רוצה שהוא ייצא.
אז כן,
אני מעריכה את זה.
את התחכום השקט, את הכניסה המתוחכמת שמרגישה כמו תאונה מתוזמנת.
והאתגר?
ברור שהתקבל.
רק מקווה שהוא יודע
שאם כמה שזה מרגש ,
אני לא טרף קל.
רק אחת שאוהבת שצדים אותה נכון.
חג שמח 🖤🖤