היא שכבה על הגב, עיניים פקוחות.
החדר היה חמים, אפוף אור רך. והיא שונאת אור, לעולם לא הבינה למה לאנשים אין וילון.
הוא ישב לצידה, שקט, לא ממהר.
לא נוגע. רק נוכח.
"אני לא רגילה לשתוק," היא אמרה לבסוף, כמעט מתנצלת.
"אני תמיד צריכה לדעת. לבדוק. לדעת מה יקרה."
"אני יודע," הוא ענה, בקול שלא דרש כלום.
"וזה בסדר. את לא צריכה להיאבק בזה.
את רק צריכה להרגיש מתי את כבר לא צריכה."
היא הסתכלה עליו העיניים שלו לא פלשו, הן הזמינו.
והלב שלה, שהיה תמיד הראשון לסרב, נשען אחורה בלי להתכוון.
בתוכה ? כל המנגנונים היו עדיין דרוכים.
המיינד רץ. מחפש "מה הוא באמת רוצה", "מה זה אומר", "מה הוא בונה כאן".
הגוף אולי רגוע, אבל הראש?
הראש שלה ידע להילחם גם כשלא צריך.
"אם תיכנס לי למחשבות במקום הלא נכון..."
הקול שלה רעד מעט,
"אני אסתגר.
אני אברח מבפנים."
"ואני לא אעקוב," הוא אמר. "אני אחכה שתזמיני אותי לחזור"
היא לא ענתה. רק נשמה לאט.
לראשונה, בלי להחזיק אוויר, בלי לנתח מראש.
רק להיות.
הוא הרים את ידו.
לא מהר.
כאילו מושיט לה הבטחה , לא מגע.
"אני לא נוגע עד שאת שוכחת לחשוב."
היא חייכה, עיניים עצומות.
"אז תישאר לידי עוד רגע.
אני לאט לאט מפסיקה לפחד."
הוא הניח את היד על הכרית, קרוב אליה.
החום עבר ביניהם בלי שיזוזו.
לא צריך חגורה. לא צריך פקודות.
הייתה שם כניעה טהורה, בלי דרמה ..
רק שתי נשימות שנפגשו באמצע.
וכשהוא לבסוף נגע ,
היא לא ניתבה. לא בדקה. לא חשבה.
היא פשוט נמסה.