"מה את רוצה?"
זאת הייתה השאלה שהוא שאל אותי.
ואני, כמו תמיד, חשבתי שאני יודעת.
חשבתי שאני רוצה יציבות, קרקע בטוחה, הבטחות עטופות בנאמנות ובבלעדיות.
חשבתי שאני רוצה את זה שיגיד שהוא רק שלי, ורק איתי.
אבל הוא לא הבטיח לי כלום.
הוא לא מכר לי פנטזיות עטופות בסרט.
להפך, הוא היה כנה. לא רק איתי, אלא עם עצמו.
וזה היה זר.
אפילו מבהיל.
לא כי הוא אמר משהו רע.
אלא כי הוא לא עטף את עצמו.
לא הציג גרסה מחמיאה או מהונדסת.
הוא פשוט אמר את האמת שלו .. כמו שהיא.
בלי פילטרים. בלי לרצות.
וזה הרעיד לי את המערכת.
כי אנחנו רגילות, לא?
לשמוע הבטחות. לצפות ל"הכול יהיה בסדר".
אבל פתאום מישהו עומד מולי ואומר "זה מה שיש. אני לא אהיה מישהו אחר בשבילך. אני לא אשקר לך כדי להרגיע אותך."
וזה שיגע אותי.
התגובה הראשונה שלי? לנהל.
לפקפק. להרגיש את חוסר הקרקע ולנסות להחזיר שליטה.
כמעט שברתי את הכלים.
אבל לא שברתי.
בחרתי להישאר.
לתת לזה צ'אנס.
להתבגר רגע אחד.
לבדוק מה קורה כשאני לא מגיבה מתוך הרגל ,אלא מתוך סקרנות.
וכשהוא שאל אותי שוב "מה את רוצה?"
גיליתי שהתשובה השתנתה.
אני לא רוצה את המוכר.
לא את הידוע.
לא את הוודאות המזויפת.
אני רוצה את החוסר וודאות.
אני רוצה את העכשיו.
לקחת אותי למקום שאני אפילו לא יודעת לתאר.
להוביל אותי כשאני לא יודעת לאן אני הולכת , ואני גם לא רוצה לדעת.
כי ברגע הזה .. אני לא מתכננת.
אני לא מנהלת.
אני פשוט נמצאת.
ומפה התחיל משהו אחר.
אמון כזה שאי אפשר לבנות עם מילים.
אמון שנולד כשמפסיקים לחשוב , ומתחילים פשוט להרגיש.