יש צביטה שלא מרפה.
גם כשמנסים להסביר, גם כשמתאמצים לשחרר.
גם כשמעבירים אותה דרך סרקזם משובח.
(והוא לגמרי משובח)
אבל היא שם - שקטה,
כל פעם קצת, אבל תמיד באותו מקום.
ככה זה כשמוצאים את נקודת התורפה מהר.
לא שהסתרתי אותה מעולם. ומלטפים אותה באיטיות, כל פעם קצת.
אגלה לך סוד.
אם לא היה אכפת לי ? זה לא היה צובט.
הייתי מושכת כתף, מחייכת באדישות, ממשיכה.
אבל זה צובט.
וזה לא עובר.
כי כשיש רגש -זה תמיד יקרה שוב.
ואני לא מתביישת בזה.
זה רק מזכיר כמה עמוק אני מרגישה.
כמה חשוב לי.
וכמה אני בפנים -באמת בפנים.
אבל זה גם מה שמניע אותי. כמו כפתור הפעלה.
ואתה יודע את זה, נכון?
להיות חזקה יותר, חכמה יותר.
להיות הכי טובה.
זו שיודעת לענות לך על הכול - בראש, בלב, בגוף.
זו שיכולה להיות השלם.
אז כן, אני כועסת.
כי זה נוגע בי.
כי אני לא מסוגלת לשתוק כשנוגעים לי בלב.
אופי שכזה.
לא טענתי שאני מושלמת.
וכשזה יפסיק לצבוט?
כשזה יירגע?
בדיוק שם , בנקודה הזאת תתחיל לדאוג.
כשתגיע האדישות .. תבין שהגזמת.
שבדרך, איפשהו, הפסקת לקרוא אותי,
ונתת לי להתרסק לאט, בשקט.
הרבה מתבלבלים, חושבים שהכעס והעצבים הם סימן רע, מפחדים ממנו. שההפך הוא הנכון, שכועסים זה אומר שאכפת, הכעס הוא חלק מקשת הרגשות, שחקן מרכזי.
האדישות היא זאת שמפחידה .. והיא מסמלת את הסוף.
אז הצביטה הזאת?
היא רק סימן שאני עדיין בוחרת בך.
שאני בפנים.
שאני סומכת.
שאני שלך.
אני מרגישה הכול.
גם את מה שלא נאמר.
גם את הרווחים שבין השורות.
לא באמת התכוונתי ללכת באף שלב.
וכל פעם מחדש ?אני בוחרת להישאר.
לא כי קל לי. אני לא מחפשת קל.
כי אני מאמינה בך.
בנו.
במה שזה יכול להיות אם רק נוריד באמת את השריון.
אני לא מחפשת מושלם - רק אמיתי.
את כל החבילה ה"בלתי נסבלת" שמרכיבה אותך.
אני יודעת ששליטה אמיתית באה מתוך פגיעות.
אני שם מזמן.
עם הלב פתוח , הגוף חשוף מדי,
והשקט הזה… לפעמים הוא הצעקה הכי חזקה בחדר.
בונה את האמון לאט, ומחברת מילים למעשים.
אמרת לי: "רצית את הדבר האמיתי? הוא נראה ככה."
בלי הנחות, בלי ויתורים, את כל החבילה והרגשות שהיא מוציאה.
צדקת. זה בידיוק זה.
אז אני סופגת.
משתפרת.
מתאמצת להיות המקום שלך .. גם כשאני בעצמי קצת נופלת.
להיות כל מה שאתה צריך,
גם כשאתה שוכח מה אתה מחפש.
🖤🖤