ראיון עם התת מודע שלי, סוף סוף פנים אל פנים .
אני: טוב, הגיע הזמן. תת מודע יקר, אפשר לדעת מה לעזאזל אתה רוצה ממני?
התת מודע: רוצה? אני כבר קיבלתי את הרי את פועלת לפי התסריט שאני כותב, עוד לפני שאת יודעת לקרוא אותו.
אני: אה, אז אתה זה שגורם לי לרצות אותו עד כאב?
התת מודע: אני זה שגורם לך לחשוב שזה לא רצון , זה צורך.
אני זה שלוחש לך שהמגע שלו מרפא אותך, שהשליטה שלו מצילה, שההשפלות הקטנות זה בעצם אישור שאת שווה משהו.
אני: ואתה זה ששם לי את הדופמין בכמות שיכולה להשמיד את איראן?
התת מודע: ברור. מה את חושבת? שאת מתאהבת?
זה ניסוי כימי ואני המדען.
הוא רק הכלי.
אני: אז למה דווקא הוא?
התת מודע: כי הוא פיצח אותך.
כי הוא דיבר אל המקומות שהכי פחדת לחשוף.. וגרם לך להתחנן לעוד.
כי כשהוא אומר "שקט", כל החלקים שצועקים בתוכך , סוף סוף משתתקים.
את לא מאוהבת בו.
את מאוהבת בזה שהוא מצליח לסתום לך את הראש.
אני: יפה. ומה אתה עושה כשאני לא מקבלת אותו?
התת מודע: גורם לך לדמיין אותו.
לגעת בעצמך כאילו זה הוא.
לזכור את התחושה של לצאת ממנו כשהוא עדיין נוזל ממך ..כדי שתתחרפני מכמה שזה חסר.
אני: תגיד לי... זה לא קצת אכזרי?
התת מודע: את בנית אותי ככה.
אני רק מראה לך את מה שבלעדיו את לא מסוגלת ויודעת לחיות.
שליטה, כאב, צורך.
לא תקבלי את זה- את תתרסקי.
אני: ואיך ממשיכים מפה?
התת מודע: את לא באמת שואלת.
את רק רצית לשמוע אותי אומר את זה.
שאת מכורה.
שאין לך שליטה.
שגם אם הוא לא שם, הוא בפנים.
והכי עמוק.
אני: אתה יודע שאתה הורס אותי, נכון?
התת מודע: את לא באמת שבורה. את פשוט מפורקת ממנו.
יש הבדל.
אני: חה חה חה... סרקזם. אתה מכיר אותי. אבל למה אתה תמיד דוחף אותי לבחור את זה שמכאיב לי? זה שפותח אותי חזק מדי?
התת מודע: כי רק כשכואב ..את מרגישה.
את רגילה לאנשים שמדברים איתך יפה.. ומשאירים אותך ריקה.
הוא מדבר איתך בכנות, באמת, ואת מתמלאת.
אני: ואתה באמת חושב שזה בריא?
התת מודע: מי אמר שמשהו פה בריא?
אנחנו לא בקליניקה פרטית ברמת אביב.
אנחנו בעולם שבו הוא מושך לך בשיער ואת מרגישה אהובה.
אני: אתה שקט כשאני בזרועותיו.
למה?
התת מודע: כי שם את לא צריכה לחשוב.
את רק נושמת אותו.
פותחת רגליים.
שוכחת את הילדה הפגועה שרק רוצה שיראו אותה.
הוא רואה.
הוא מחזיק.
והוא גם שובר, לפעמים.
אבל את תמיד זוחלת חזרה.
למה?
אני: כי כשאני בתוכו, אני לא שומעת אותך.
התת מודע: בדיוק.
אני: אז מה אתה בעצם?
התת מודע: אני הקול שאת מנסה להשתיק דרך הגוף שלך.
אני הלחישה שאומרת "היי, את יודעת שאת לא באמת סתם רוצה אותו, נכון?
את רוצה שייכות.
שליטה.
מישהו שיחזיק אותך חזק, עד שתפסיקי לברוח מעצמך."
אני: ואתה באמת חושב שזה הוא?
התת מודע: אני לא עובד באחריות.
אני רק מגביר את מה שכבר קיים.
אם הוא לוחץ עלייך , סימן שאת נבנית מהלחץ.
אני: ואם אני לא רוצה להתרסק שוב?
אם אני רוצה לבחור אותו.. אבל גם לבחור בעצמי?
התת מודע: אז תלמדי להחזיק גם וגם.
לא לוותר על הדחף, אבל לא לתת לו לטרוף אותך.
להרגיש אותו נכנס, בלי לאבד את עצמך בכל פעם שהוא יוצא.
זה ייקח זמן.
אבל תזכרי , אני לא נגדך.
אני רק מציף את מה שבוער מתחת.
ואת, סוף סוף, מתחילה להקשיב.
אני: אז יש לי סיכוי?
התת מודע (מחייך קצת): את כבר לא בורחת.
את כבר שואלת את השאלות הנכונות.
וזה אומר .. שכן קסם, את בכיוון הנכון.
שאת מתחילה להקשיב ולהפנים.
לא רק לברוח שקשה.
אני: אז אולי… אולי אני לא רק מכורה אליו.
אלא גם לעצמי.
לגרסה שלי לידו.
למי שאני כשאני מרשה לעצמי להרגיש .. אבל גם להחזיק?
התת מודע: בדיוק.
הוא ידליק אותך.
אבל את זו שבוחרת אם להישרף או להתחמם.
ואני אנפץ לך שוב את האשליה , את מכורה. ולא רחוק היום שגם תיהיי מאוהבת.. אבל נזרום איתך, ניתן לך קצת לחשוב שאת בשליטה... כי את מתה על זה לא? 😜
באישורו.