היה שלב שהיה לי פחד, חוסר בטחון.
לא כי לא היה לי עמוד שדרה ,פשוט שכחתי שהוא שם.
שכחתי מי אני.
שכחתי מה אני שווה.
שכחתי איזו דרך עברתי כדי לעמוד כאן.
הייתי עסוקה בהשוואה, בחיפוש אחרי המקום שלי.
חיפשתי אישורים מבחוץ, במקום פשוט להיזכר במה שתמיד ידעתי בפנים.
וזה נגמר.
היום אני זוכרת.
אני זוכרת את הכוח שלי.
את החוכמה שלי.
את הרגש, את הדיוק, את מה שאני מביאה לשולחן שאף אחד אחר לא יכול.
אני לא "אחת מ…"
אני אני.
ומי שניסה לערער את זה בעבר , כבר לא יכול.
אין לו גישה.
לא למחשבות שלי, לא לערך שלי, לא למהות שלי.
הוא לא שם יותר, לא באמת.
הוא אולי היה מבחן.
אבל אני התשובה.
וזה לא משנה אם מישהו ינסה לטלטל את זה,
לערער, לסובב, להקטין ..
זה לא יזיז.
זה כבר לא נוגע בי.
כי משהו בי ננעל.
לא בקטע קר.
בקטע יציב.
אני יודעת מי אני.
ומה אני שווה.
ושום דבר בעולם לא ייקח את זה ממני.
לא שוב.
לא עוד.
מה ששלי יהיה שלי בגלל מי שאני .
ומה שלא? לא היה צריך להיות מלכתחילה.
וזה מרגיש כמו חזרה הביתה.
רק שהפעם.. הבית זאת אני.